הדבר הכי פסיכי

בדרך כלל כשמדברים על תורת הקוונטים, אומרים שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בבת אחת, או משהו כזה. זה לא בדיוק תיאור טוב, אבל הוא עוזר לבסס את העיקרון היסודי האמיתי שנוגע לחלקיקים יסודיים: אין להם מסלול.

אי אפשר להתחקות אחרי תנועתם, לא מעשית ולא עקרונית. כאשר חלקיק יסודי, למשל אלקטרון, נמצא במקום מסויים, אז הוא נמצא שם. אבל רב הזמן, הוא לא נמצא בשום מקום, אלא מתקיים במצב מעורפל, שהפיזיקאים יודעים לתאר מתמטית אבל פחות יודעים להסביר את משמעותו המדוייקת.

יוצא מזה שאם יצאו להם שני אלקטרונים לטייל, אז הם מתחילים, נניח, אחד מימיני ואחד משמאלי, מתערפלים להם, ואחר כך מופיעים שוב בשני מקומות אחרים. מאחר שאין שום אפשרות לעקוב אחרי מסלולי האלקטרונים, משום שאין להם מסלולים, יוצא שקשה לדעת מי מהאלקטרונים הוא מי. כאשר אני מסתכל עליהם, אני תוהה, האם אלקטרון א', שהיה קודם מימיני, הוא זה שמשמאלי עכשיו? או שמא זה אלקטרון ב' דווקא?

היה אפשר לענות על השאלה אם יכולתי להדביק לאלקטרונים איזה שלט – "אני אלקטרון א" למשל, או אם היתה על אחד מהם שריטה או איזה קעקוע או סימן מזהה אחר. אבל לא. כל האלקטרונים בטבע זהים. זהים לחלוטין.

ולכן, התהייה הקודמת שלי מיותרת, כי המסקנה היא שאין משמעות לקרוא לאחד האלקטרונים א' ולשני ב'. כל מה שידוע הוא שיש שניים מהם. עכשיו, העניין הוא, שהגוף שלי, למשל, עשוי מכל מיני חלקיקים, ולא מעט אלקטרונים. ומאחר שכל מה שאמרתי נכון לגבי כל האלקטרונים, אין שום דרך להחליט מי מהאלקטרונים הוא "שלי" ומי לא. ייתכן בהחלט שהאלקטרונים שמרכיבים את הגולגולת שלי לפני רגע טיילו להם בתוך מוחו של החתול שלי, או בכוס התה שלצידי, או בתוך המחשב שלתוכו אני מקליד את הטקסט הזה, או בגופו של הנהג המעצבן שעקף אותי בדרך הביתה, או בגופו של נהג מעצבן אחר, או …

במובן הזה נכונה ההשקפה המיסטית, שכל חלק בעולם קשור לכל חלק אחר – החלקיקים היסודיים שמהם החלקים בנויים מתחלפים ביניהם כל הזמן, וזה גם משפיע על הפיזיקה של החלקים בנסיבות מסויימות.

הדבר אמור לא רק באלקטרונים, אלא בכל החלקיקים היסודיים – מאחר שכולם זהים לגמרי – ומאחר שאין להם מסלולי תנועה מוגדרים – נובע שלא ניתן לדעת איזה חלקיק הגיע מאיפה, ובעצם אין משמעות לרעיון שכל אחד מהם הגיע ממקום שהיה בו איזה חלקיק בעבר.

משמעות הדבר היא גם שבכל תיאור מתמטי חייבות להופיע פונקציות כמו x1+x2, כי זה שווה ל- x2+x1 (כלומר אין באמת משמעות לתוויות "1" ו-"2"), ולא למשל x1+2*x2, ולעובדה המתמטית הזאת יש גם השלכות שאלמלא הן כל הטבע היה שונה (בפרט, כל הכימיה).

לו, לו רק היו האלקטרונים והפרוטונים ושאר החברים שלהם ניתנים לזיהוי, אם רק היה דבק בהם איזה רבב, כל זה היה אחרת לגמרי. לא היתה טבלה מחזורית של היסודות, לא היו לייזרים, אולי אפילו לא היו כוכבים. אבל לא – החלקיקים הקטנים הם העתקים מושלמים אחד של השני – מושלמים לחלוטין – ולכן העולם הוא כפי שהוא.

פסיכי, לא ככה?

hbar

השתלטות עויינת

משטרת השפה – כך אני קורא למי שמנסה להשפיע על המוח שלי על ידי כפייה של מילים וביטויים חדשים. זה חזק מאוד בארצות הברית, וכמו כל דבר שהם ממציאים, זה מתפשט לשאר העולם. הרעיון מאחורי התכסיס השפל הזה הוא, שהשפה שולטת במחשבות, והמחשבות יוצאות את המציאות החברתית והפוליטית.

האם זה נכון? זו שאלה גדולה מדי. אני מניח שהתשובה היא "תלוי". מה שבטוח, שכמו כל דבר – צריך לדעת לעשות את זה עם חן. אחרת, ישר קולטים אותך.

"נכה" או "בעל נכות"?

מה נגיד על אדם שאתרא מזלו, והוא בכסא גלגלים? פעם היו אומרים שהוא נכה. אבל בשנים שהייתי מקורב קצת לחוגי העובדות הסוציאליות – גיליתי שזה פויה להגיד ככה. צריך להגיד "בעל נכות" – משום ש"נכה" שולל מהאדם את אנושיותו – המילה הופכת את הנכות למהותו הבלעדית.

ובכן – שטויות במיץ. אני לא קורא לאנשים נכים "נכים", אלא כשאני מתייחס לנכות שלהם – ואז זה מאוד הגיוני. אני אגיד "חיים הוא בן-אדם מעצבן לאללה" כשאני רוצה לתאר את האופי שלו ו"חיים נכה" כשאני רוצה להגיד שהוא… נכה.

הרי אם נמשיך עם אותו הגיון, לא אוכל לומר ש"חולי אלצהיימר הם מסכנים" – אצטרך לומר "הסובלים ממחלת האלצהיימר הם בעלי מסכנות".

אבל את יפי הנפש זה לא מעניין שכשאומרים "חיים הוא בעל נכות", זה לא עושה אותו פחות נכה. הם לא שומעים כמה השפה נאנקת תחת האונס הזה? כמה רע ומסורבל זה נשמע? האם בשל נכותו של חיים גם השפה צריכה להיות נכה? גם אי אפשר לקחת את זה ברצינות: "בעלי הנכות שובתים רעב" – נו באמת.

"השטחים": האם הם "נכבשו" או "שוחררו"?

תלוי את מי שואלים, כמובן. הבה נראה, מה אני צריך לחשוב כדי להגיד שהם "שוחררו". כדי "לשחרר" שטח, צריך שמישהו אחר יגזול אותו ממני. אחר כן אני מצליח לגרש אותו, ולהשיב לעצמי את הגזלה. במילים אחרות, מי שאומר שהשטחים "שוחררו", למעשה אומר: "זה שלי! אני רק לקחתי את זה חזרה".

מה לגבי "נכבשו"? זאת מילה מעט בעייתית יותר. כי יש את המובן הטכני, שמתאר עובדה – שטח שלא היה תחת שליטה של מדינה, נתפס על ידי הצבא שלה, ועכשיו הוא כן תחת שליטתה. "כיבוש", בשימוש המקובל היום, מוסיף לעובדות גם נופך מוסרי – דהיינו שמעשה הכיבוש היה אימפריאליסטי – זה פויה לכבוש, לפחות מאז סוף מלחמת העולם השנייה (פעם זה היה מאוד מקובל: ע"ע בבל, אשור, פרס, אתונה, ספרטה, אלכסנדר מוקדון, רומא, האסלאם, ספרד, הולנד, צרפת, בריטניה).

אבל בסופו של דבר, כשקצת מכירים את הרקע של מישהו, אפשר לנחש באיזו מילה הוא ישתמש. אם יש לו כיפה סרוגה וציצית, סיכוי גבוה ל"שחרור". אם הוא שמאלני מספיק – "כיבוש" ללא צל של ספק.

דבר אחד מאוד ברור כאן – אף שמאלני לא ישתכנע שזה "שחרור", גם אם זה יהיה כתוב בכל העיתונים, ולהיפך, השימוש השיפוטי במילה "כיבוש" לא ירתיע אפילו מתנחל אחד. הם מזהים את המניפולציה מקילומטר, והם לא פראיירים.

יוצאי עדות המזרח

הבעיה הזו לא אמיתית – כי כולם אומרים "מרוקאים" ו"עיראקים" ולא מתרגשים מזה יותר מאשר להגיד "פולנים" ו"ייקים". עם זאת, יש משהו בביטוי הארוך והמיופיף משהו, "יוצאי עדות המזרח", שמעורר את חמתי.

ראשית כל, זה ביטוי שגור, למרות שאני לא מכיר את השימוש ב"יוצאי עדות המערב" המתבקש ממנו. את הפולנים, הרומנים, ההונגרים והייקים אנו מכנים בשם "יהדות אירופה" – שהוא שם מדוייק. את המרוקאים, העיראקים, הטוניזאים והפרסים – "יוצאי עדות המזרח" – למרות שמרוקו וטוניס הן *יותר* במערב מפולין ורומניה.

הכוונה כמובן ל"מזרח" תרבותי ולא מזרח גיאוגרפי – ובקיצור, השם הנכון ל"עדות המזרח" הוא "יהדות ערב". אלא שהדמוניזציה של המילה "ערבי", סוגייה רצינית בהרבה ממה שבא לי להתייחס אליו כאן, הובילה לכך ש"יהודים ערבים" הוא ביטוי שכל כך קשה לנו לעכל, שאנחנו מוכנים בשמחה לקפוץ לביקור במכבסת המילים המביכה.

אותי אישית מביך להגיד "יוצאי עדות המזרח" – זה ארוך וצולע, ואני שונא להישמע עילג. זה כמו להגיד "אפרו אמריקני" – אתה כל כך מתאמץ לצאת בסדר שאתה רק מחמיר את הבעיה. זה גם מוציא את כל הכיף מלרדת על אנשים בגלל העדה שלהם, שזה תחביב שרבבות ישראלים נהנים ממנו כל יום מבלי לפגוע באף אחד.

סתום ת'פה

תזכורת: צורת הציווי בעברית היא כזו: לך, קשור, פתח, הגד, חזור הנה!

לא משתמשים בה כמעט, כי היא נשמעת קשה מדי. אנו מרככים אותה על ידי שימוש בצורת העתיד: "תעביר לי את המלח" במקום "העבר לי את המלח". אנו משתמשים בציווי באמת רק בשביל אמירות אלימות יותר, "ביבי לך הביתה!" או "עוף מפה!", למשל. אבל גם זה לא תמיד – "תעוף מפה" הרי גם נמצא בשימוש.

בכלל, המילה "ציווי" עצמה שמורה למלך מלכי המלכים בלבד, או לחילופין, לצוואה האחרונה. אלה שני המקרים שבהם אנו סובלים ציווי של מישהו על מישהו אחר. בשאר הזמן, אנחנו מקסימום מוכנים למלא פקודות, וגם זה בערבון מוגבל.

אני חייב להודות שזה המקרה היחיד שבו העברית ה"נכונה" נשמעת לי רע, ואני מעדיף את הגרסא החדשה יותר.

מוזמנותים להצטרף

את בעית הזכר/נקבה אני לפחות, כשלימדתי פיזיקה באוניברסיטה, פתרתי על ידי שימוש בצורת הרבים: "פתרו את התרגיל" במקום "פתור" או "פיתרי". נכון ש"פתרו" היא גם צורה זכרית, אבל השימוש בה לנקבות נעשה כבר נפוץ ואני חושב שאפילו האקדמיה אישרה אותו. אף גבר, סקסיסט ככל שיהיה, לא יגיד בכנס של פמינסטיות "קפוצנה לי".

לגבי הכותרת, ובכן, עד לאחרונה חשבתי ש"מוזמנותים" זה משחק, אבל הציטוט הבא גרם לי להבין שזה רציני:

לא מעט אזרחיות ואזרחים שמרמותים, לא מדווחותים דיווחי אמת ולא משלמיםות מסים

הציטוט לקוח מתוך הדף של מירב מיכאלי בפייסבוק, ה-13 בספטמבר, השנה. ה-מ' הסופית במקור, אגב.

מי שיגיד שהעברית פטריארכלית צודק, או צודקת, וזו לא החולשה היחידה של שפתנו (השימוש ב-ה' הידיעה בצירופי סמיכות למשל הוא חולשה איומה בהרבה לדעתי). אבל משלות את עצמן מי שחושבות, שלכתוב דברים בלתי קריאים שנשמעים רע יביא איזושהי תועלת.

אחרים שניסו להשתמש בשפה בצורה כזו נכשלו. כי ברוב המקרים – אני קודם כל חושב, ואחר כך אומר, לא להיפך. לכן אני גם זקוק, ומתעקש, למורת רוחם של שוטרי השפה, שיהיו לי כמה שיותר אפשרויות לבטא את עצמי.

לדעתי בעניין הסקסיזם, השפה אינה מכשול גדול כל כך. נניח שאני מבקש המלצה מחברים לגבי רופא עור, ובסוף אני הולך לרופאה – כי זו ההמלצה החמה ביותר שקיבלתי. כמה מאמץ נדרש כדי לעבור מ"מישהו יכול להמליץ לי על רופא" – הבקשה – לבין "מישהי המליצה לי על רופאה מעולה" – התשובה.

לי לפחות, לא נדרש שום מאמץ, זה נראה לי מובן מאליו. זה גם בדיוק מה שיגרום לי להגיד, ללא כל קושי, "היא בן-אדם נהדר" או "היא בן-אדם מעצבן". השימוש, המאולץ מאין כמוהו, ב"מדווחותים" לא משנה את הדעות הקדומות שלי, אולי הוא מוסיף כמה. מה שמשנה אותן הוא כאשר גברים ונשים מתנהגים אחרת ממה שציפיתי, ואני אומר – "למה לא בעצם".

נו אז?

מה אז? וכי חייב אני לספק פואנטה לכל דבר שאני כותב? כן? טוב, בסדר.

ברור הרי ממה שכתבתי, שבדרך כלל משטרת השפה לא עושה את עבודתה נאמנה – שינויים כמו "מדווחותים", "בעל נכות", ואפילו "מלחמת השיחרור" (מלחמת העצמאות הוא הרבה יותר עובדתי) לא עושים לי את זה. הם מדיפים ריח של נסיון השתלטות עויינת על המוח שלי.

יוצא דופן הוא "תסדר את החדר" לעומת "סדר את החדר". שגוי ככל שיהיה, "תסדר את החדר" יותר נוח לי. אולי זה כי אני לא אוהב שמצווים עלי מצוות, ואולי ההבדל נעוץ בכך שזה שינוי שאיכשהו קרה – בלי שאילצו אותו. במילים אחרות, ובהיעדר ביטוי טוב יותר בעברית – we the people – ולא איזו קבוצת לוביסטים, החלטנו שלא בא לנו לדבר ככה – ואנחנו בסופו של דבר אלה שמחליטים.

סבבה?

יאללה עופו לי מהעיניים.

בחזרה לימי הביניים

כל אחד יודע, שאוניברסיטה טובה היא מקום שרוכשים בו השכלה מודרנית, ושהחוקרים בה הם בחזית הידע. מצד שני, כל אחד שקורא קצת כתבות, יודע שיש אי-שביעות רצון גוברת והולכת מפעילות הגומלין בין התארים הנרכשים באוניברסיטה לבין שוק העבודה. במאמר מ-2012 ב-Ynet, גלעד גרינוולד מביע מורת רוח מהעובדה שאחרי שסיים תואר במדעי המדינה ולימודי מזרח אסיה (“טעות חיי” הוא מכנה זאת), איש לא רוצה לשלם עבור מה שיש לו למכור. שי אספריל, במאמר שהתפרסם לאחרונה בכלכליסט, מציע לצעירים לשקול מחדש אם תואר ראשון הוא משהו שבכלל כדאי להם לעשות. 

כיצד נסביר את הפער הזה בין "השכלה מודרנית וחזית הידע” בהם פתחתי אני, ובין "למדתי מדעי הרוח, טעות חיי" של גרינוולד? את התשובה מספק אספריל, שאני גם מסכים איתו וגם ממליץ לקרוא את מאמרו. הוא מביא שלל דוגמאות לאי-המעשיות של לימודי התואר הראשון, ובמקום לחזור על דבריו, אני רוצה להתמקד ולהתייחס לנקודה מסויימת שהוא עמד עליה: שהרוב המכריע של מאות אלפי הסטודנטים בישראל לומדים "כדי שיהיה תואר". הם תופסים את לימודיהם כחלק ממסלול הכשרה מקצועית – וזה, לעניות דעתי, הכשל הבסיסי שלהם ושל החברה סביבם. 

הבה נחזור למקורות: האוניברסיטאות הומצאו באמצע ימי הביניים. אבל בימי הביניים, לא למדו מקצוע באוניברסיטה. מי שבכלל רכש מקצוע אז עשה זאת במסגרת יחסי אומן-שוליה, בו בעל המלאכה המיומן – האומן – לימד את השוליה את המקצוע לאורך שנים רבות. השוליה גם התפרנס מעבודתו פרנסה צנועה, וגם למד. כאשר סיים את לימודיו, השוליה היה אומן בעצמו, עם שנות נסיון לא מבוטלות באמתחתו. 

באוניברסיטה, לעומת זאת, למדו רק שלושה מקצועות מיוחדים שדורשים למדנות והשכלה גבוהה במיוחד, וההכנה ללימודים הפכה לימים להיות מה שאנו קוראים “תואר ראשון”. במאה ה-13, כאשר התגבשו להן האוניברסיטאות הראשונות בבולוניה ובפריז, היו ארבע פקולטאות בדיוק. הפקולטה לאמנויות, שנקראת גם הפקולטה לפילוסופיה, ועוד שלוש: רפואה, משפטים ותיאולוגיה. אמנויות היתה מעין פקולטת הכנה שבה עושים תואר ראשון, כהכנה ללימודים באחת הפקולטות האחרות. 

אבל מאז דברים השתנו. כאשר, החל מהרנסנס המאוחר, תחומי הידע של האנושות התחילו לגדול באופן מבהיל, נוספו כל המדעים החדשים, בתחילה מדעי הטבע, ולאחר מכן מדעי הרוח והחברה לפקולטה לאמנויות/פילוסופיה – ולבסוף זו גדלה עד כדי כך, שהיא התפוצצה לפקולטאות קטנות יותר: אומנות, מדעי הרוח, מדעי החברה, מדעי הטבע. האמנויות – Arts – הן ה-A של ה-BA עד עצם היום הזה, באופן דומה ל-philosophy – שהיא ה-Ph של ה-PhD, לכל הרוכשים תארים במגוון תחומי הדעת הללו. 

וזה בדיוק העניין: אלה הם תחומי דעת, לא מקצועות. פיזיקה זה לא מקצוע, אומנות זה לא מקצוע, מתמטיקה זה לא מקצוע, מדע-המדינה זה לא מקצוע, מזרח-אסיה זה לא מקצוע. הם אף פעם לא היו מקצועות, והשאלה הקנטרנית, המוכרת כל כך לתלמידי מדעי הרוח – "אבל מה עושים עם זה" – נובעת מהרעיון השגוי שהם אמורים להיות. 

לפיכך, למרות הערכתי לפועלם של אנשי הרנסנס, אני קורא לחזרה לימי הביניים. אותם מקצועות שבאופן מסורתי דורשים למדנות מיוחדת, כגון רפואה, משפטים והנדסה, ישארו באוניברסיטה. אבל לגבי היתר, הבה ניקח שוב ברצינות את הרעיון של מורה ומתלמד, או אומן ושוליה, ובכך נשפר את המצב הקיים ממילא שבו "לומדים את העבודה בשטח". כל בעלי המקצוע למיניהם, ויש המון מקצועות היום, יהיו מורים, ויזכו להערכה נוספת לעבודתם בכבוד שיקבלו מתלמידיהם. 

מבחינת האיש הצעיר המבקש מקצוע, הוא יעמוד מול אפשרויות הרבה יותר רלוונטיות, אם יצטרך לבחור אצל מי לבקש להיות שוליה, ולא באיזה חוג של לימודים עיוניים ללמוד. יהיה בזה גם יתרון עצום לכל אותם אנשים שלימודים עיוניים לא מתאימים להם, והיום מהווים מחסום בדרכם ללא כל סיבה טובה. 

ולגבי הלמדנים שבינינו: מי שחפצה נפשו בהשכלה גבוהה, יתכבד וילך לאוניברסיטה. הוא לא ילך "כדי שיהיה תואר" ולא יצטרך להצדיק את עצמו. כשישאלו אותו בשביל מה הוא לומד, הוא יוכל לומר את מה שאיש היום לא מעז – שהוא לומד שביל לדעת.

 phd

במקום בו מכבדים את ההלכה, שם יחללו את כבוד האדם

הסיפור הזה מתחיל בהריון לא מוצלח, שהסתיים, למרבה הצער, במות העובר. האישה שנשאה ברחמה את אותו עובר, שעכשיו היה מת, הגיעה לבית החולים "אסותא" לעבור הפלה, שתוציא מגופה את העובר המת בצורה הטובה ביותר.

לפי הכתבה, אותה אישה הגיעה לחדר הניתוח, הכל כבר היה מוכן, ואז, ברגע האחרון – נאמר לה שלא ניתן לבצע את ההפלה, ויש לדחותה.

לא מכיוון שחדר הניתוח הזדהם, לא מכיוון שהיתה הפסקת חשמל, לא מכיוון שהרופא הוזעק לטיפול הנמרץ להציל חיים, שום דבר מעין זה.

לא, ההפלה נדחתה משום שלא הותקנה בחדר הניתוח הספציפי הזה "מערכת למניעת טומאת כהנים", שהיא, כך על פי המסופר, חדרון שמונע את יציאת נשמת העובר לשטח בית החולים, דבר שימנע מכהנים להסתובב ללא חשש שתדבק בהם טומאה כלשהי.

ועכשיו שימו לב לתגובת בית החולים, שאני מצטט מהכתבה:

"מתוך רצון לכבד את המגזרים השונים הבאים בשעריו, בית החולים מחויב לשמירה על כללי טהרת כוהנים. לכן, ההפלות מבוצעות על פי כללי ההלכה ובאזור ייעודי, וזאת על מנת לאפשר לכוהנים להסתובב באופן חופשי בבית החולים."

הבנתם?!! מתוך רצון לכבד עשה המוסד הזה, בית החולים "אסותא", את המעשה המכוער, הנפשע, הזוועתי והמזעזע הזה.

ראשית כל, ברור לגמרי שמדובר על כיבוד של מגזר אחד מאוד מסויים. אני יכול להגיד לכם שאת המגזר שלי, לא מכבדים שם. שנית, וזה העניין העיקרי כאן – המדינה שלנו הציבה כערך עליון שלה את "כבוד האדם וחירותו", לא את "כבוד המגזר שאם יעצבנו אותו יגיב בהפגנות אלימות". לא כל שכן שמדובר ברופאים, שאחד ממבחני האופי הגדולים שלהם הוא שמירה על כבוד האדם תוך כדי שמטפלים בגופו.

אבל כבוד האדם לא מעניין מספיק ב"אסותא". כיבוד אותם כהנים שומרי ההלכה חשוב עד כדי כך, שהוא דורס את הכבוד של אותה אישה.

בעיני רוחי אני רואה אותה: אישה צעירה, עם עובר מת ברחם, עם כל מה שעובר עליה, נכנסה לבית החולים, התפשטה ולבשה את הפיג'מה הזאת שנפתחת מאחורה, חתמה בודאי בעיניים כבויות על טפסי הסכמה למיניהם, וכנראה בעיקר חיכתה שכל הדבר הזה יהיה מאחוריה.

היא נלקחה לחדר הניתוח, מוכנה להתמסר לצוות הרפואי שיעשה את עבודתו. ורק אז, רגע לפני שמערפלים את הכרתה, פתאום סטופ – הרבי לא מרשה. וזאת כי הרבי של בית החולים, שכדי להוסיף חטא על פשע, מקבל מהאישה הזו ושכמותה את משכורתו, מאוד מקפיד על הכללים.

איזה כללים? אה, הכללים שלו כמובן, ושל ההלכה שלו, שנורא חשוב לכבד ואסור אף פעם להעליב, אפילו לא קצת. ויחסית לכבוד שלהם, מה זה כבר עובר מת ברחם, בינינו?

עכשיו, העניין הזה, כרגיל, הוא סימפטום של מנטליות דפוקה של חילונים חסרי חוט שדרה, אבל אני אשמור את האבחנה הזו לרשימה עתידית, כי האישה האלמונית והפגיעה האיומה הזאת, שספגה על לא עוול בכפה, היא העיקר ברשימה זו.

"מכבדים את ההלכה" – כך אמרו בבית החולים. מסתבר אם כך, שבמקום שבו מכבדים את ההלכה, שם יחללו את כבוד האדם.

tuma

הסופרמרקטים בשבת, חוק העזר העירוני לגביית פרוטקשן, והמדינה היהודית הדמוקרטית

מה הורג אותי? העניין הזה עם לסגור את הסופרמרקטים בתל-אביב בשבת, כפי שנתגלה לי מהכתבה הזו.

מסתבר שיש בתל-אביב חוק עזר עירוני, שאוסר על פתיחת עסקים שנקראים "חנויות" בשבת. כפי שכולם יודעים, יש ויש חנויות פתוחות בשבת בתל-אביב, וזה חלק מהכיף של לגור שם. מסתבר גם, לפי הכתבה, שמי שעובר על החוק – קונסים אותו. 

אבל מה עושה הדיבוק? בעלי מכולות קטנות יצאו נגד הרשתות הגדולות, משום שהחוק והקנסות הפכו את התחרות ללא הוגנת: לקטנים קשה לספוג את הקנסות, ולגדולים קל, וככה הם, הקטנים, אוכלים אותה.

אחרי שניסו את כוחם במחוזי ולא הצליחו, הגיע העניין לפתחו של בית המשפט העליון, וזה מצא לנכון להורות לעירייה לאכוף את החוק ולסגור את החנויות, כפי שנמסר בכתבה, שממנה אני יודע את כל מה שאני יודע, בתקווה שהם לא השמיטו פרטים חשובים.

נתחיל מהשורה התחתונה – אני חושב שבית המשפט העליון צודק – הוא לא הורה על סגירת החנויות, כפי שניתן להבין מהכותרות הסנסציוניות – הוא רק אמר לעיריית תל-אביב לקחת את עצמה ברצינות.

אני מבסוט במיוחד מהשופטת נאור, שאם יורשה לי לפרש את דבריה, כפי שצוטטו, רמזה שהעירייה, במה שברור שהוא שחיתות פרועה, גובה את דמי החסות – מה קוראים אותו בלעז "פרוטקשן" – ומספרת לעצמה שהיא מצד אחד מקיימת את החוק, ומצד שני מנהלת עיר חופשית ופלורליסטית להפליא.

עוד מצוטט בכתבה השופט רובינשטיין, שמוחה על כך ש"הזווית הדמוקרטית" דוחקת את רגליה של "הזווית היהודית". אני שמח שהוא אמר זאת כי יש לי הערה קצרה על העניין הזה של "מדינה יהודית ודמוקרטית": מדינה יהודית ודמוקרטית זה קישקוש גמור מבחינה הגיונית. פשוט אי אפשר שמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית דה יורה, מבלי שזה יגרור סוגיות מביכות, כמו השאלה באיזה מובן המדינה שייכת יותר לאזרחיה היהודים מלאזרחיה הלא יהודים.

ולפני שמישהו מעיז לחשוב שאני שמאלני – הנה הפתרון: בכוונה הכנסתי את הביטוי "דה יורה" – כי החיים זה לא דה יורה. החיים זה דה פקטו. מדינה דמוקרטית יכולה להיות יהודית אם יש בה מספיק יהודים – בדיוק באותו אופן שגרמניה היא גרמנית ואנגליה היא אנגלית.

ובקיצור, אם העם היהודי רוצה מדינה לעצמו, שיעשה ילדים וימשיך לייבא יהודים מחו"ל – זה הכל. ואם לא – שום הגדרות מופשטות לא יעזרו.

אז הנה לכם שיעור בדמוקרטיה: החוק הזה לא מקוים בתל-אביב כי התל-אביבים לא רוצים אותו. מספיק לעשות טיול אחד ברחוב ולהבין זאת. אז שהעירייה תשנה את החוק, כפי שבית המשפט העליון הורה לה, ותפסיק לעשוק את העסקים, הגדולים והקטנים כאחד, שנותנים לציבור בדיוק מה שהוא רוצה.

זו ההזדמנות של עיריית תל-אביב להראות שהיא באמת דמוקרטית, ולתת לאזרחיה, היהודים ברובם, לקנות בשבת גם במכולת השכונתית (אם בעל הבית רוצה לפתוח) ולא רק ברשתות הגדולות.

גם כן.

 

הכל עשוי מאנרגיה – או שלא

והפעם, אחת התגליות הגדולות של המדע, הנוסחא הזאת:

emc2

היא נתגלתה על ידי איינשטיין בתחילה המאה ה-20, ולא הפסיקו לדבר עליה מאז. אומרים ש"חומר הוא צורה של אנרגיה" או שניתן "להמיר חומר ואנרגיה", ומכאן הדרך קצרה ל-"הכל עשוי מאנרגיה", משפט שאפילו הבחור הזה נופל בו, למרות שהוא טיפוס מדעי לעילא ולעילא.

אם תחפשו בגוגל "הכל עשוי מאנרגיה" תגיעו מיד ממחוזות המדע למחוזות ההילינג והמיסטיקה, והמילה אנרגיה מיד תקושר ל"תדרים", שהיא מילה אחרת שחביבה על המיסטיקנים.

אז מה העניין של הנוסחא הנ"ל, מה היא אומרת, ומה לא? ולמה זה כזה ביג-דיל?

נתחיל עם אגף שמאל – אנרגיה.

אנרגיה

מהי האנרגיה בנוסחא של איינשטיין? ובכן, אנרגיה היא אחד מעמודי התווך של הפיזיקה העיונית, וזה טיפה מאתגר להסביר מה היא בלי להשתמש במתמטיקה, אבל נתחיל בעובדה שאנרגיה היא מספר, מספר שניתן לחשב אותו על ידי נוסחאות מסויימות, ויש לו יחידות מידה.

דוגמא פשוטה שתבהיר זאת היא מטוטלת. נניח שאנו תולים מהתקרה איזה כדור ברזל בחבל. הכדור תלוי לו בשקט, ואז אנו מסיטים אותו קצת הצידה, ומשחררים. אנחנו יודעים מה יקרה – הכדור יתנודד לו מצד לצד, עד שלאט לאט הוא יעצור.

 

pendulum

עכשיו נחשוב על ניסוי טיפה יותר מקורי: הכדור נח לו בנקודה התחתונה, ואז אנחנו באים ונותנים לו דחיפה. מה יקרה? הוא יטפס קצת, יעצר באיזהשהו גובה, ומשם ימשיך בתנועה רגילה של מטוטלת.

עכשיו, כל ילד יודע, שאם נדחוף חזק יותר בהתחלה, הכדור יעצר בגובה רב יותר. מה שילד לא יודע, זה שאם ניתן לכדור מהירות גדולה פי שתיים, הוא לא יגיע לפי שניים גובה – אלא לפי ארבעה. ואם ניתן פי שלוש יותר מהירות, הגובה יגדל פי 9.

אז מה הקשר בין כמה מהירות נותנים לבין איזה גובה מקבלים? כאן נכנסת האנרגיה לתמונה. יש שתי נוסחאות רלוונטיות – אנרגיה של מהירות, ואנרגיה של גובה. מתוך המהירות אפשר לחשב את האנרגיה שקשורה למהירות הזו – והכדור יעצר באותו גובה שבו אנרגית הגובה מתאימה בדיוק לאנרגיה שחישבנו בעזרת נוסחת המהירות.

האנרגיה היא הקשר בין מצבים שונים בטבע – הקשר הזה קיים משתי סיבות. ראשית, בכל מצב ניתן לחשב את האנרגיה. שנית, האנרגיה נשמרת. מה זה אומר? שהאנרגיה בכל רגע, שווה לאנרגיה בכל רגע אחר. בפרט, האנרגיה בתחילת התנועה, כשיש רק מהירות ואין גובה, שווה לאנרגיה בסוף התנועה, כשיש רק גובה ואין מהירות.

אז האנרגיה היא לא בדיוק משהו אחד – היא מספר שתמיד אפשר לחשב, בכל מצב ומצב. יש אנרגיה בתנועה – אבל אנרגיה היא לא תנועה. יש אנרגיה בהימצאות בגובה, אך לא אנרגיה היא לא גובה. יש אנרגיה בחשמל, אך אנרגיה היא לא חשמל.

אנרגיה היא לא שום דבר ספציפי – היא פשוט מספר שאפשר לחשב, אם אתה מכיר את הנוסחאות הרלוונטיות, ויודע איך להשתמש בהן.

אז דיברנו קצת על אנרגיה. בואו נעבור לאגף ימין של המשוואה, ונדבר על מסה.

מסה

כשהייתי בבית-ספר לימדו אותי שמסה היא "כמות החומר" – כמה חומר יש בגוף מסויים. מודדים מסה בקילוגרמים, והחידה הטיפשית "מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות" מעידה על כך שרוב האנשים מבינים שקילו זה קילו, ולא חשוב של מה.

עכשיו, לגופים שעשויים מחומר, שזה בעצם כל הגופים, יש כל מיני תכונות משותפות. אחת התכונות היא, שאם הם זזים, צריך להתאמץ בשביל לעצור אותם. ואם הם לא זזים, צריך להתאמץ בשביל להזיז אותם. ככל שיש יותר קילוגרמים, כך קשה יותר לעצור, או להזיז מלכתחילה, את הגוף.

דוגמא פשוטה: הרבה יותר קל לעצור את תנועתו של כדור פינג פונג מאשר את תנועתה של משאית. התירגום של העובדה הזו למספרים, הוא דרך מושג המסה. למשאית מסה גדולה, ולכן צריך הרבה יותר מאמץ כדי להשפיע על התנועה שלה.

העובדה הזו, שגופים מתמידים במצב-התנועה שלהם וצריך לעבוד בשביל לשנות אותו, נקראת גם "התמדה" או "אינרציה". מסה היא מדד כמותי לאינרציה. יש קשר בין "כמות החומר" לבין מסה, ולכל צורך ועניין אפשר לחשוב על מסה כעל כמות החומר, אף כי זה לא בדיוק אותו הדבר.

שימור אנרגיה מטיל אילוצים על החיים

זכרו ששימור אנרגיה הוא, עד כמה שיודע לנו, חוק טבע. בניגוד לחוקים של המדינה או צווים מוסריים, את חוקי הטבע אי אפשר, פשוט אי אפשר, להפר.

אז אם אני רוצה שהאוטו שלי ידהר קדימה במהירות של 95 קמ"ש, והאוטו הזה שוקל 1000 קילו, אז צריך בשביל זה 312,500 ג'אולים של אנרגיה בדיוק (למעשה צריך יותר, בגלל הצורך להתגבר על התנגדות האוויר לתנועת המכונית, אבל הבה נפשט מעט את המציאות).

אבל כזכור, האנרגיה נשמרת, היא לא פשוט מופיעה משום מקום – צריך להביא אותה מאיפהשהו. במקרה של המכונית, האנרגיה באה מהקשרים הכימיים בדלק שאנו שורפים.

זה מבהיר, אני מקווה, את האילוצים. חוק שימור האנרגיה הוא הסיבה הפיזיקלית לאילוץ הבא: בשביל שהאוטו יסע – צריך דלק.

לכן, כאשר אומרים שבני-אדם צריכים אנרגיה כדי לחיות, אין בזה שום דבר מיסטי. אין איזה "אנרגיית חיים" שכשהיא אוזלת אנו מתים. יש פשוט אילוצים. בדיוק כפי ששימור האנרגיה מאלץ את השימוש בדלק, כך הוא גם מאלץ שכדי, למשל, לשמור על חום גוף נורמלי – צריך לאכול.

האוכל, ממש כמו הדלק, מפורק בתהליך כימי שמוציא את האנרגיה שנמצאת בקשרים הכימיים, ומשתמש בה לתהליכים ביולוגיים בגופנו.

יש אנרגיה במסה

ועכשיו לאיינשטיין. משמעות הנוסחא שלו – מבלי שניכנס כלל וכלל לנימוקים מאחוריה – היא שכפי שיש אנרגיה בתנועה, ויש אנרגיה בגובה, יש גם אנרגיה במסה.

אמרנו שאנרגיה נשמרת – כלומר האנרגיה בתחילת תהליך תמיד שווה לאנרגיה בסופו. היא יכולה להתחלק באופן שונה – מה שהיה קודם בתנועה עכשיו נמצא בגובה – אבל סך הכול יש אותה כמות.

מה לגבי מסה, האם גם היא נשמרת? במשך שנים רבות חשבו שכן – ולמעשה יש קבוצה גדולה של תהליכים, שנקראים "תהליכים כימיים" שבהם יש "חוק שימור המסה". אם, למשל, אני ממיס עשרה גרם מלח בתוך כוס מים שמסתם 300 גרם, אז יהיו לי 310 גרם בסוף של תמיסת מלח – שימור מסה.

אבל בתחילת המאה העשרים נתגלו תהליכים בטבע שבהם המסה לא נשמרת – התהליכים הגרעיניים. כשחומר רדיואקטיבי מתפרק, מה שנשאר בסוף שוקל פחות ממה שהיה בהתחלה, למרות שאף חלקיק לא הלך לאיבוד.

אנרגיה, לעומת זאת, לא נעלמת אף פעם. ולכן, אם היתה קודם מסה (והיתה אנרגיה במסה הזו), ועכשיו אין יותר את אותה כמות מסה, אז האנרגיה שהיתה במסה קודם – צריכה להופיע עכשיו במקום אחר. בדרך כלל היא מופיעה בצורה של קרינה – אור, קרני רנטגן, קרני גאמה וכן הלאה.

מדוע מסה ואנרגיה אינן אותו הדבר

ובכן, אילו מסה ואנרגיה היו אותו דבר, לא היה ניתן להבדיל ביניהן. אבל יש להן תכונות מאוד שונות.

דבר ראשון – מסה יכולה להיעלם ולהיווצר, אבל אנרגיה לא – האנרגיה תמיד נשמרת.

מסה קיימת רק בחלקיקים שיש להם אינרציה – שמהירותם יכולה להשתנות. אנרגיה קיימת בכל החלקיקים, אלה שיש להם אינרציה ואלה שאין להם – חלקיקי אור (שנקראים פוטונים) למשל תמיד זזים במהירות האור, לא ניתן להאיט או להאיץ אותם – אין להם אינרציה ואין להם מסה. אבל אנרגיה יש להם, ועוד איך.

מסה של חלקיק היא תכונה שלו – לכל האלקטרונים תמיד אותה מסה. האנרגיה של חלקיק תלויה במצבו – האם הוא נע מהר או לאט (אני יודע שבהרבה מקומות כתוב שהמסה של חלקיק תלויה במהירות – זה רעיון מיושן וגרוע, שמזמן לא מקובל על פיזיקאים, ונדחה על ידי איינשטיין עצמו).

אז הכל עשוי מאנרגיה?

לא ממש. אנרגיה היא מין מכנה משותף נמוך ביותר – בהכל יש אנרגיה. אבל יש הבדל אדיר בין אותה כמות של אנרגיה כאשר היא בתוך הקשרים הכימיים במולקולות של נפט, או כאשר היא בתנועה האקראית של מולקולות בכוס מים. עם הנפט אפשר להתחמם בחורף ותכולת האנרגיה שלו מאוד מעניינת בהקשר הזה, את המים אפשר לשתות – ותכולת האנרגיה שלהם לא מאוד רלוונטית.

אגב, אנרגיה היא לא הגודל היחיד שנמצא בכל דבר. אנרגיה היא רק הגודל היחיד מהסוג הזה שכולם שמעו עליו. פיזיקאים יודעים שלמעשה יש שבעה כאלה – אנרגיה, שלושה רכיבי תנע, ושלושה רכיבי תנע-זוויתי.

אבל אפילו מיסטיקן מתחיל לא ינסה למכור לכם "ריפוי בתנע-זוויתי" במסגרת ה"הילינג" שלו, אז לא ניכנס לזה עכשיו.

אז מה הביג דיל?

ראשית, העובדה שמסה אכן יכולה להיעלם ולהיווצר – היא דבר מוזר ולא אינטואיטיבי. אור יכול להפוך להיות חלקיקים, וחלקיקים יכולים להפוך להיות אור, ושימור האנרגיה הוא מין חוט-שני כזה, שעובר בכל התהליכים ומקיים את הקשר ביניהם.

שנית, כמויות האנרגיה שנמצאות במסה מאוד גדולות יחסית לכמויות שנמצאות, למשל, בקשרים כימיים. ההבדל הזה בולט מאוד בין האנרגיות שמשתחררות בתהליכים כימיים, ובין האנרגיות של תהליכים גרעיניים.

הדוגמא הידועה ביותר היא הפצצה הגרעינית. ב-1945 הודגמה העובדה, שכמה קילוגרמים של אורניום יכולים להפיק פיצוץ גדול מאות מונים ממאה טונות של חומר נפץ רגיל – (זו כמות חומר הנפץ ששימשה לכיול הראשוני של עוצמת הפצצה, לפני שהיא היתה מוכנה לניסוי).

בימינו, הפצצות התקדמו, ועכשיו הפיצוץ אינו גדול פי מאות מונים, אלא פי מיליון.

האנרגיה האגורה במסה היא גם מקור הבערה של השמש – שהיא למעשה כור גרעיני טבעי – והיא מה שמאפשר לשמש לבעור זמן רב כל כך (אילו היתה האש של השמש נובעת ממקורות כימיים – היא היתה דועכת מזמן).

הדבר הזה אמור לא רק בשמש, אלא בכל כוכבי השמיים (חוץ מכוכבי הלכת) – שאינם אלא שמשות מרוחקות מאוד.

אם כך, הנוסחא של איינשטיין פתחה את הפתח לפיזיקה גרעינית, פיזיקה של חלקיקים יסודיים, נשק גרעיני, והבנת הסוד של בערת הכוכבים. די ביג דיל.

מה עם c?

מה לגבי הגורם השלישי במשוואה – c? ובכן, זה בפעם אחרת.

על התגובה המוזרה של העולם לפורנו

הנה משהו שלא קרה: הטלוויזיה לא השמידה את הקולנוע. תעשיית הקולנוע ממשיכה לפרוח, להרוויח כסף, ולהפיק סרטים שאנחנו רוצים לראות, ומוכנים לשלם עבור הזכות לראות אותם באולם קולנוע על מסך גדול.

זה מובן היום מאליו, אבל היה בזמנו חשש כבד שאנשים פשוט לא ילכו לקולנוע, כשיש להם כמעט אותו דבר בבית.

הנה עוד משהו שלא קרה: הפורנו לא חיסל את הסקס בסרטים, סדרות ופרסומות. מעבר לכך, הפורנו אפילו לא הכחיד את הצורך לשים בחורה ערומה על השער של "בלייזר" – מגזין שהגליונות הראשונים שלו היו מעוטרים בתמונות של גברים.

זה לא מוזר??? לדעתי זה פאקינג מוזר.

זאת אומרת, בעולם שבו הפורנו כל-כך זמין, בעולם שבו כולם יודעים שכולם רואים פורנו, וכולם יודעים שכולם יודעים, וכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים… למה שאיזה עורך של עיתון כמו בלייזר יחשוב לעצמו, שהוא יכול להניע מישהו לקנות – בכסף – את המוצר שלו בעזרת איזו דוגמנית, כשהחרמן הקטן יכול – בלי כסף – לצפות באיזה בחורות שהוא רוצה, עושות איזה מעשים שאי-אפשר-להעלות על הדעת – כמה שהוא רוצה, ומתי שהוא רוצה.

ואיך זה שעדיין יש כוסיות בקדימונים של סרטים? למה לכל הרוחות שמישהו יתלהב ללכת לראות איזה סרט, שבפרומו שלו רואים מלא כוסיות? הרי אם חשקה נפשו לראות כוסיות, אז – קליק! – באיזה גודל וצבע שבא לך – עד שיצא לך מהאוזניים.

היו ימים פעם – בפרה היסטוריה – שהיתה לבנאדם איזו מוטיבציה לשבת שעות מול ערוץ שש בלילה, שמביא כל מיני סרטים מצ'כיה, מתוך תקווה שיגניבו לו איזה ציצי למשך איזה 30 שניות עלובות. דורות של ילדים למדו להגיד "מה העניינים" בצ'כית בצורה הזו. אז ילדים כבר לא יודעים צ'כית כמו פעם – הפורנו הרג את הצ'כית. אבל זהו, פחות או יותר.

מיניות האדם, כך מסתבר, לא מסתפקת בפורנו. יש לה צרכים יותר מורכבים. היא צריכה גם קצת הקשר מסביב – זה הרבה יותר מדליק אם זה במסגרת הפנטזיה הימי-ביניימית של "משחקי הכס" מאשר אם זה סתם כך. לחילופין, זה הרבה יותר מעניין, כנראה, אם זה במסגרת איזה סרט נעורים טיפשי על מתבגרים (שבעולם האמיתי כנראה איבדו את בתוליהם מזמן) שנלחצים ונבוכים מכל העניין.

כך מסתבר. יכולתם לצפות שזה לא יהיה כך, שהפורנו יהפוך את כל ה"סקס מוכר" מהעידן הקודם למיותר. אבל מסתבר שעדיין אפשר למכור את מה שמישהו אחר נותן בחינם.  המסקנה היא אחת – אנחנו, בני האדם – טיפוסים מעניינים.

לא יודע בקשר אליכם – אבל אני מבסוט מזה.

נפילים עליך שימשון

והפעם, מרד הנפילים – ספרה של איין ראנד – יצירה ידועה מאוד שמעלה על נס את האינדיבידואליזם והקפיטליזם, ומגנה בכל-פה את הניוון של הסוציאליזם והקומוניזם.

קראתי אותו.

ועכשיו, אחרי תקופת עיכול קצרה, הגיע הזמן לכמה גיהוקים.

עכשיו, באופן אישי אני די אינדיבידואליסט, משום שאני סולד מעריצות, ותהי זו עריצות של מלך או של החברה מסביב – זו נבלה וזו טרפה. אני כזה, בעיקר משום שאני לא מוכן שאף קבוצה תעיז לחשוב שהיא יודעת מה טוב בשבילי יותר ממני. ההשקפה הזו היא חלק מהמסר של ראנד, שאני די מזדהה איתו, אף כי אני תוהה מדוע צריך אלף עמודים בשביל להביע עמדה פשוטה כל כך.
לגבי שאר המסר שלה, מיד נראה.

תקציר שמכיל את כל מה שצריך

בספרה של ראנד העולם כולו הדרדר לסוציאליזם מטורף, שבו כל אחד נדרש אך ורק לחשוב על צרכי האחרים, ושעצם הצורך של אדם בדבר-מה הוא הצדקה לכך שהחברה צריכה לספק אותו. החיים של כולם סובבים סביב הצרכים, ולא סביב יצירה, וכך יש עולם שלם של אנשים עם צרכים מנופחים, ובלי אף אחד שייצור את מה שיכול לספק אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר.

כאשר ספרה של ראנד נפתח, רק מדינה אחת – ארצות הברית – טרם התנוונה, והיא מחזיקה את הראש של שאר העולם מעל המים. אך לא לעולם חוסן: עד מהרה גם בארצות הברית של ראנד מנשבות רוחות סוציאליסטיות, מועברים חוקים שמגבילים את התחרות בין חברות (על מנת שחברה אחת לא תוכל לנצח את האחרות ולהכחיד אותן), נכסיהם של היזמים העשירים מולאמים ומחולקים מחדש, ובסופו של דבר מועברים חוקים שמקפיאים את כל המצב הכלכלי – אסור לשנות את השכר, אסור לשנות את המחירים, אסור להתפטר.

מי שמניע את המהלכים הללו הם "הבוזזים", פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים, שאינם מסוגלים לייצר שום דבר בעל ערך, וכל רצונם הוא לשדוד את הערך שיוצרים "הנפילים". הנפיל של ראנד הוא אדם שהוא שילוב מופלא של כושר הנדסי ומדעי, חוש עיסקי מפותח ומוסר עבודה גבוה. הנפילים הם אלה שנושאים את שאר העולם על כתפיהם, ושאת כל הונם הם הרוויחו ביושר. הם מי שהמציאו את החשמל, את הרכבת, את המטוס, את הרדיו.

לאט לאט חוקי המדינה הסוציאלית החדשה חונקים את יכולתם לייצר, אך הם, אנשי עבודה בלתי-נלאים שכמותם, נאבקים להמשיך מתוך רצון ליצור, ומתוך חוש אחריות.

כאן נכנס לתמונה הגיבור הבלתי-נראה של הספר, הנפיל שבנפילים, פיזיקאי-מהנדס שהמציא מקור אנרגיה חדש ובלתי נדלה, אך הוא מסרב לתת אותו לעולם, משום שהוא מסרב לתרום למדינה סוציאליסטית שתפקיע את ההמצאה שלו מידיו.

שמו ג'ון גאלט, והוא לא מסתפק ב"למרוד" בעצמו, אלא יוצא למסע שמטרתו לשכנע את כל האנשים הדומים לו לחדול ממאמציהם, ולהצטרף אליו בשביתה. זו שביתה של השכל היוצר, המהנדס והבונה, שמסרב לעבוד בחינם.

גאלט הוא הגיבור הבלתי נראה – הוא מופיע לראשונה רק אחרי מאות רבות של עמודים. גיבורת הספר הנראית לעין היא דאגני טאגרט, מנהלת בחברת הרכבות "טאגרט טרנסקונטיננטל", שעוקבת בדאגה אחרי היעלמותם של הנפילים, ומנסה ככל יכולתה לדאוג לכך שהרכבות ימשיכו לנסוע.

אט אט גאלט מצליח במזימתו, והוא מעביר את כל אותם נפילים לעיר מקלט מרוחקת שאיש אינו יכול למצוא. שם נאספים להם האנק רירדן טייקון הפלדה, פרנסיסקו ד'אנקוניה בעל אימפרית מכרות הנחושת, קן דנגר, הבעלים של "דנגר פחם", מידאס מליגן הבנקאי הגדול, וריצ'רד האלי המלחין. בהיעדר אנשים עם מעוף, מומחיות טכנית, יכולות ניהול ומוכנות לקחת אחריות, ארצות הברית מתמוטטת. הספר מסתיים כאשר האור האחרון בניו-יורק כבה.

נו?

התיאור של הקריסה הטכנולוגית, שמובילה לרעב ומהומות, הוא יפה ונוגע ללב. הוא אמור לשכנע את הקורא של ראנד, שעדיף לתת לאנשי העסקים ליזום וליצור באין מפריע, משום שהם מה שמדרבן את הטכנולוגיה, שנושאת על כתפיה את העולם כולו.

עכשיו, כל מי שיש לו שכל בראש יודע שבמאבק בין קפיטליזם חסר-פשרות לבין סוציאליזם חסר-פשרות, האמת נמצאת באמצע. מבחינת ראנד, בסוציאליזם יש כשל בסיסי – משום שהיא מאמינה שאנשים מחוייבים לעצמם בלבד ולא לחברה שסביבם, ויש בו כשל מעשי – שנובע מכך שבמדינה סוציאליסטית תמיד יש את אלה שמנהלים את ההצגה, וה"שוויון" הוא רק להלכה, בעוד שלמעשה מי שמקורב לשלטון נהנה מהמשאבים של המדינה כולה, ולעם נשארים רק פירורים. אלה הבעיות של הסוציאליזם.

על הבעיות בקפיטליזם ראנד פשוט לא רוצה לדבר. מעבר לכך שהיא לא רוצה לדבר עליהן, היא בחכמה רבה בנתה את הספר כך שהן לא יצוצו – וכאן מה שהכי מפריע לי בספר הזה ככתב הגנה על קפיטליזם – הוא פשוט בורח באופן ברור מכל הנושאים הקשים. גם מהנושאים הקלים הוא בורח, כפי שמיד נראה.

למשל, הנפילים של ראנד הם, רובם ככולם, אנשים טכניים. הערך שהם מייצרים הוא הנדסי וטכנולוגי. הם מספקים חומרים, מקורות אנרגיה. הם מפתחים מנועים ומערכות בקרה. "מרד הנפילים" הוא שיר הלל להנדסה ולמדעי הטבע, הוא מזניח את שאר תחומי הדעת לחלוטין.

ניכר שראנד היתה מודעת לבעיה הזו, ולכן היא הכניסה, בתור עלה תאנה קטן, את המלחין ריצ'רד האלי, לאוסף "הנפילים". אבל זה לא משכנע. ברור לכל אחד, שבעולם שבו ניתן להעתיק בעלות אפס כל יצירה מוזיקלית, שום מלחין לא יכול להצדיק את קיומו במודל הקפיטליסטי של ראנד. הדרך היחידה היא בעזרת יחסי ציבור, שהם רחוקים מהערך, הפנימי כביכול, של היצירה, שהוא הדבר שכל כך יקר לה.

הנפילים הם גברים, רובם ככולם. אני לא יודע אם זו חולשה גדולה כל כך לטענות התיאורטיות של ראנד, אבל יש בזה טעם לפגם. יש רק "נפילה" אחת, והיא הגיבורה של הספר, דאגני טאגרט. היא לא חכמה כמו שאר הנפילים – היא לא המציאה שום דבר, ולא הקימה את העסק שלה מאפס. הכישור העיקרי שלה הוא שהיא מנהלת טובה, שיודעת להזיז דברים. לדעתי ראנד בעיקר רצתה שתהיה לה אישה בספר כדי שתוכל לפלפל את העלילה עם קצת רומנטיקה וסקס. בסופו של דבר היא בת-זוגו של ג'ון גאלט, אבל לפי הסטדנרטים של ראנד, אני באמת לא מבין מה הוא מוצא בה.

הנפילים הם, וזו נקודה חשובה מאוד, חסרי ילדים. זה מאפשר להם "למרוד", ולהפגין מה שנראה כאומץ אישי גדול, ולהיות מאוד אינדיבידואליסטיים. אילו היו להם ילדים, מה שנראה כאינדיבידואליזם אמיץ, היה נתפס כאטימות ואנוכיות. טייקון הפלדה האנק רירדן מתכחש לאימו ואחיו בשלב מסויים בספר, משום שהם "בוזזים" סוציאליסטיים. עד כמה היה קשה יותר לבלוע את זה אם הוא היה נאלץ להתכחש לבניו ובנותיו? לדעתי ראנד הבינה זאת היטב, ולכן בנתה את הדמויות שלה ללא ילדים – זו פשוט בריחה ברורה מסוגיה קשה.

בעולמה של ראנד יש "נפילים" ויש "בוזזים". אין כמעט אנשי ביניים. זאת אומרת, יש את "כלל הציבור", אבל דמויות קונקרטיות די חסרות. ראנד לא התחמקה לגמרי, וניסתה להכניס כמה דמויות של אנשים "בינוניים" כגון אדי וילרס, עוזרה האישי של דאגני טאגרט, שהוא בחור טוב שעושה את עבודתו נאמנה, אך אין ספק שהוא נחות מאנשים כגון האנק רירדן או ג'ון גאלט. ג'ון גאלט למשל, לא מנסה לשדל את אדי וילרס לשבות – וברור למה – אנשים כמו אדי וילרס לא חשובים מספיק – וכל שביתה פוטנציאלית שלהם זניחה לחלוטין בחשיבותה לעומת השביתה של אנשים כמו גאלט ורירדן.

עד כמה שזה נשמע מדהים, ראנד לא נותנת את דעתה על אנשי עסקים לא הוגנים. כל אנשי העסקים שלה הם הוגנים – כשהם חותמים עסקה הם מקיימים אותה. האנק רירדן יעשה שמיניות באוויר כדי לספק את הפלדה שהזמינו אצלו בזמן, וידאג שהיא תהיה באיכות הטובה ביותר. אנשי עסקים שאינם הוגנים, מראש קוטלגו במחנה הסוציאליסטי, כך שהם לא מהווים דוגמא.

ראנד מכשילה את עצמה פעמים רבות כאשר רירדן שלה מצהיר ש"מעניין אותו רק כסף", והיא מנסה למכור לקורא שלא צריך להתבייש בזה – אבל היא לא באמת מתכוונת.

כי האמת היא שהאנק רירדן לא כל כך מתעניין בכסף. הוא איש של עבודה – האיכות של הפלדה – זה מה שבאמת חשוב לו. טייקון שחשוב לו רק הכסף, הוא כזה שיקצץ קצת באיכות לטובת השורה התחתונה, כל עוד לא יתפסו אותו. לא כך הנרי רירדן, ולא אף אחד מהטייקונים האחרים בספר – ראנד לא מכירה טייקונים כאלה.

עוד נקודה שהיא מפספסת היא, שהצלחת הקפיטליזם מובילה לצריכת משאבים מטורפת, שתגרום בטווח הלא מאוד ארוך לאסון, אבל להגנתה יאמר, שמעטים האנשים שהפנימו זאת גם היום, שלא לדבר על 1957, שנת פרסום הספר.

הנאום של ג'ון גאלט, שראנד השתעבדה על כתיבתו, הוא מריחה על עשרות עמודים של כמה עקרונות פשוטים, ועוד הרבה הגיונות-יתר שאין בהם טעם. מי שאמונה על המחקר המדעי היתה צריכה להבין, שהגיון, מופתי ככל שיהיה, הוא לא מספיק בשביל מדע. צריך גם שיהיו ראיות. ולכן השאלה, "מהי השיטה הכלכלית הטובה ביותר" תלויה לא רק במה נחשב "טובה", אלא גם בשאלת המשנה "האם זה עובד בפועל".

הלוגיקה העודפת והמיותרת של ג'ון גאלט בעיקר מעידה בעיני על גדולתה-בעיני-עצמה של ראנד, כמו גם וידוייה המרגש שהיא לא חייבת לאף הוגה קודם כלום, חוץ מלאריסטו – "ממציא ההיגיון". נו.

אני חושב שהספר הוא כתב הגנה הרבה יותר מוצלח בנוגע למוסר אינדיבידואליסטי – הזכות לחיות למען עצמך והדרישה מאחרים שיעשו זאת גם. עם המסר הזה אני מאוד מזדהה, וחושב שהעולם היה מקום טוב יותר אם היו בו פחות צדקנים מלוקקים.

כאמור, אני לא סוציאליסט גדול, ממש לא. אבל בתור כתב-הגנה על הקפיטליזם, הספר פשוט שטחי לגמרי, ולו רק בגלל כמה הבעיות שמניתי – וזה עוד לפני שהתחלנו להתמודד עם התסבוכת הבאמת קשה של כלכלה מודרנית וחופשית, שבה מיליוני אנשים חופשיים לעשות מה שבא להם, והכלכלן המסכן צריך לנסות לנחש מה יקרה.
atlas

תיסבלו יא נבלות

אני מתנצל מראש, אבל הפוסט הזה יהיה זועם במיוחד, כי אין כמעט נושא בעולם שמרתיח אותי, פשוט משגע אותי, כמו אותם המעשנים, שלא הפנימו את מצבם, וחושבים שיש להם זכות חוקתית לעשן. אמנם אין עוד חוקה לישראל, אך גם לו היתה, אני די בטוח שהזכות לעשן לא היתה אחת מחירויות היסוד בה. כשאני מבקש מהם לא לעשן, הם (א) זורקים עלי ו-(ב) מתרעמים שפה מותר לעשן ומי אני שאגיד להם לא לעשן. אז באמת אין לי סמכות מיוחדת – אני רק צודק, זה הכל. שאר הפוסט הזה מוקדש ללמה אני צודק.

המצב המקובל בתל-אביב הוא, שבבית-קפה או מסעדה, לא מעשנים בפנים, וכן מעשנים בחוץ. לכאורה זה סידור הוגן, אלא שאני דווקא מאוד אוהב לשבת בחוץ, ודווקא שם יעשנו עלי. תגידו – הרי אולי יש איזה מעשן שהיה רוצה להיות בפנים במזגן, והוא נאלץ להקריב את הנוחות שלו, אז גם אתה תתחשב בבקשה, פייר לא?

זה לא פייר מסיבה פשוטה מאוד: העישון הוא רע – ולכן כל סבל שנובע ממנו, צריך לחול על המעשן, ולא על אף אחד אחר.

ועכשיו קצת נימוקים שיעזרו לכם להשתכנע: על כך שהעישון רע – יש הסכמה גורפת, ואני לא חושב שאני צריך לשכנע אף אחד. קל למצוא אדם משכיל שמאחל לילדיו השכלה, או ספורטאי שמאחל לילדיו כושר, אבל אני מוכן להמר שכמעט לא תמצא הורה מעשן שמאחל לילדיו שיעשנו גם הם. אגב לדעתי רוב המעשנים שכבר לא צעירים מדי, לא ינסו אפילו להתגונן נגד הטענה הזו. הם מבינים היטב שלעשן זה חרא.

כולם חושבים שהנזק הבריאותי של הסיגריות הוא המוטיבציה העיקרית לא לעשן, אבל לדעתי זה לא נכון. בסופו של דבר, אנו חיים בעיר מזוהמת, אוכלים המבורגרים ושותים מילקשייקים, מקיימים יחסי מין לא מוגנים, לא עושים פעילות גופנית, וכן הלאה וכן הלאה. בריאות לא ממש מעניינת אותנו, והיא לא מהווה סיבה טובה מספיק בשביל להניא אנשים מלעשן.

אני מתרשם דווקא, לפי מה שקראתי בעניין, שמה שבאמת חרא בעישון זו ההתמכרות, שגורמת לכך שאף הנאה בחיים אינה שלמה ללא הסיגריה. זה יתבהר, אם נחשוב על הצורך בניקוטין כעל מעין רעב קטן. עכשיו שערו בנפשכם שהלכתם למסעדה ואכלתם ארוחה טובה. כיף, נכון? אבל זה עוד לא כיף – כי נותר עוד רעב קטן שצריך לספק אותו. וכך נולדת הסיגרייה שאחרי האוכל. וזו שאחרי סקס. ובכלל, זו שאחרי, או במהלך, כל הנאה שיש לנו בחיים.

וכל זה נובע מהעובדה, שאיש לא מעיז להגיד אותה: שהמעשנים הם נרקומנים.  במובן מסויים, הלוואי שכל הנרקומנים היו כמוהם: הסם שהם מכורים אליו יחסית זול וזמין, הוא לא גורם לשינויים בהתנהגות כמו אלכוהול או סמים אחרים, והנזק שלו לבריאות קיים אבל איטי, ולכן התמכרותם לא נוראית הרבה יותר מאשר התמכרות לקפה, למשל. אבל יש בה צד אחד בלתי נסבל – שהעשן שלהם מגיע אלי.

ועכשיו אני רוצה לטעון, שאם אתה מכור לאיזה סם זה עניין שלך, אבל תשמור את זה לעצמך. אין שום הצדקה לכך שאני אסבול, ולו לרגע קל שבקלים, מההתמכרות לסמים של מישהו אחר. זה שמישהו עשה טעות טיפשית והתחיל לעשן בגיל 14, סבבה. אבל בגלל זה אני צריך לחזור הביתה עם בגדים מסריחים מהסיגריות שלו?

אז זו הסיבה שזה לא הוגן, ושהחופש שלי לנשום אוויר לא מסריח גובר על החופש של המעשנים לעשן. עישון זה רע – ומי שמעשן – הוא זה שצריך לסבול בגלל זה, ולא עובר אורח שבסך הכל רצה לשבת במסעדה באיזו מרפסת, או אפילו סתם לחכות לאוטובוס. אני לגמרי בעד שיהיו מקומות רק למעשנים – ושיעשנו את עצמם שם למוות. אבל במקומות שלא מיועדים לכך – החוצה.

ולכן כל פעם שמקצצים קצת את כנפיהם של המעשנים אני שמח. ככל שהם יהיו מיעוט נרדף יותר, כך אני אהיה שמח יותר. הם מעיזים לכפות עלי לסבול את הגועל שלהם פעם אחד פעם, לירוק לי בפרצוף, ועוד לחשוב שזו זכותם.

הנחמה היחידה שלי היא שבסופו של דבר, הריאות שלהם יסתמו והם יתחילו להשתעל שיעול נצחי ובלתי ניתן לריפוי. טוב מאוד. שיסבלו. מגיע להם. אולי אם הם יסבלו מספיק, הם סוף סוף יפסיקו לעשן.

smoke

אנשי האל

טוב, אז הגברת הזאת עברה חוויה מאוד לא נחמדה (בעצם איומה ונוראה) באיזה אוטובוס – במסגרת המשך מלחמות הרובוטריקים בשקרניקים. אני הולך לתקוף את הטקסט שלה – אז אני רק אגיד קודם שאני לגמרי בעדה – אבל יש משהו באיך שהיא הביעה את עצמה שמסגיר מה דפוק בתפיסה של הציבור החילוני: היא מסיימת את דבריה בקביעה שהתנהגותם של החרדים היתה "מלאת השנאה" וש"אלה הם אינם אנשי האל בעיני".

חילונים יקרים – אולי לא כל כך יקרים בעצם – זו הסיבה. כי "הם אינם אנשי האל" הצדקני הזה מסגיר הרבה עלינו, חילונים שטחיים ומטומטמים שכמונו.

"הם אינם אנשי האל" – וואלה? כי אנשי האל הם מי? אנחנו? אנשים של איזה אל אנחנו, אלוהי הפרטים הקטנים? אלוהי הגבינות המוזזות? או, מה שיותר סביר, אנחנו אנשיו של אלוהי החילונים האידיוטים שלא יודעים כלום על כלום.

כי אם מישהו ראוי לכינוי "אנשי האל" – זה הם. יש להם אל, והם מנסים הכי טוב שהם יכולים לחיות לפי מה שהוא רוצה, לא ככה? אז מה היא רוצה?

התשובה לשאלה "מה היא רוצה" טמונה בכך שלא מדובר ב"אנשי אל" אלא ב"אנשי האל". היא רוצה שהם יהיו אנשי האל. מיהו אותו אל בה"א הידיעה? נו, זה שמסכים עם כל מה שאני אומרת, כמובן. ובמילים אחרות האמירה הצדקנית "הם אינם אנשי האל בעיני" היא רק דרך יפה להגיד "אני אשת האל – ואתם תתחילו לישר קו".

הרי זה בדיוק מה שהם, יושבי האוטובוס, עושים! הם טוענים למונופול על אלוהים, הם חושבים שהם יודעים מה הוא רוצה.

אבל ככה חילונים מתבטאים: כאילו יש אלוהים שאנחנו מכירים, והוא בעד שוויון ודמוקרטיה וזכויות נשים וזכויות מיעוטים, ובכלל הוא נורא אוהב זכויות.

בולשיט! חילונים אידיוטים שלי – אלוהים זה לא המומחיות שלכם, תשאירו אותו למי שמבין בזה.

אתם רוצים להיות הומניסטים? תהיו. ומאחר שאתם מפגרים, אני אסביר לכם כמו לילד מפגר. הנה מה שאסור להגיד: "אתם הדוסים, אתם לא נאמנים לתורה/לא אנשי האל/בכלל נגד היהדות". והנה מה שמותר להגיד, חזרו אחרי: אנחנו לא מוכנים להפרדה באוטובוסים כי אנחנו חשבנו על זה, והגענו למסקנה שלא בא לנו טוב.

"הם אינם אנשי האל" מסגיר עוד משהו. שאנחנו, החילונים, סמרטוטים. אין לנו ביצים להיות אנשי אל בעצמנו, אז אנחנו רוצים שהחרדים יעשו לנו את העבודה. שיהיו אנשים טובים, מוסריים – אנשי האל, נו. וכשהם לא עומדים בציפיות שלנו, אנחנו מניעים ראשנו באכזבה ואומרים – "מאנשי האל באמת ציפינו ליותר". כמה טיפש אפשר להיות?

מדינה שבאמת יש בה חופש דת היא כזו שבה אלוהים הוא עניין אישי. לא ניתן לגייס אותו בשביל להגיד בצדקנות למישהו אחר שהוא פויה. כל עוד אנחנו (כמה כואב לי להגיד אנחנו) לא מוכנים לוותר על שירותיו של אלוהים במאבקים החברתיים שלנו – באמת אין לנו מה לבוא בטענות לדתיים. הם, לפחות, גם מאמינים בו.