הם ידעו – והם לא עשו כלום

במהלך חיי המתארכים והולכים, שמעתי לא פעם את ההאשמה והתוכחה של העם היהודי, או לפחות נציגים מסויימים שלו, כלפי מעצמות המערב – שהם ידעו ולא עשו כלום.

הכוונה כמובן, לשואה. הם ידעו – כך המאשימים – שהיהודים מושמדים בהמוניהם, והם בחרו לא להתמקד בהצלתנו, אלא לנהל את המלחמה שלהם נגד הגרמנים כאשר גורל היהודים בתחתית סדר העדיפויות.

בעניין הזה של המערב והשואה, לא ארחיב עוד, כי אין לי מושג. לא חקרתי את הנושא. מה שאני רוצה הוא להתייחס לתוכחה של העמדה הזו: איך, איך יכולים עמים ומנהיגים שיש להם צבאות וכח, לתת למעשי זוועה כאלה להימשך. מדוע לא הסבו יותר מכוחם כדי להאט את מכונת הרצח? איזה אחריות לפיכך, יש להם, לגורלם של ששת המיליונים?

אז מי שזה מטריד אותו יכול להרגע. היום, יותר מתמיד, מתבררת התשובה.

כי לישראל, היום, מגיעים דיווחים על זוועות איומות, בקנה מידה אדיר, שמבוצעות על ידי הישות הפוליטית החדשה באיזור – דאעש. ערים שלמות נטבחות. הגברים מומתים והנשים נחטפות, נאנסות ונמכרות לעבדות, ואני מניח שגם להיפך.

נכון הדבר שמידת האירגון של דאעש וההספק שלהם עד כה ככל הנראה לא משתווים לאלה של הנאצים. בוודאי שסגנון הלבוש שלהם שונה. וגם המבטא. אבל זה מה שהם: נאצים.

לא? לא צריך ללכת רחוק. חיפוש קצר בגוגל מיד מביא לנו עדויות על גבי עדויות. אזהרה – הקישורים שאביא להלן הם לא סיפורים חביבים בשביל להקריא לפני השינה. מדובר על אלימות קשה ביותר. אני מביא אותם לשם השלמות, אבל אולי עדיף לא להכנס אליהם, תלוי במידה הרגישות שלכם.

עדות אחת מספרת על נשים שבויות, מן המיעוט היזידי, שהובלו להן מעיר לעיר ברחבי ממלכת דאעש. כונסו באולמות והוצגו לראווה ללוחמי דאעש, כדי שיוכלו לבחור את מי מהן לאנוס תמורת כמה מעות. כל התנגדות נתקלה באלימות קשה ואכזרית נוספת.

עדות אחרת, מתועדת בידי הרוצחים עצמם, היא הוצאה להורג המונית של שבויים, אני לא יודע מיהם – אבל אין ספק שבשלב הזה הם חסרי ישע, אפילו אם היו פעם חיילים. אני מניח שאילו היו לפלוגות הסער של היטלר מצלמות דיגיטליות, היינו רואים מחזות דומים בשפה אחרת.

הנה כתבה עם עוד כמה תמונות שנראות כאילו לקחו אותן היישר מ"יד ושם", למעט הצבע.

הנה כתבה של עיתונאית ישראלית שנסעה לעיראק, לפגוש נשים שנמלטו מהתופת, כולל סיפור על אישה שהתאבדה כאשר הודיעו לה שהיא נמסרה כשפחה לאחד הלוחמים, ולאחר מכן, כדי להרתיע את הנשים האחרות מלעשות את אותו מעשה – נתנו את גופתה למאכל לכלבים.

אז בואו נסכם מה יש לנו כאן: רצח המונים על פי שיוך עדתי. קברי אחים. עבדות ואונס המוניים. בכוונה תחילה. בלי היסוס. בלי רחמים. באופן שיטתי. בשם של אידאולוגיה – עם חזון טוטאלי. הם ישתלטו על כל מה שהם יכולים, יהרגו את מי שמתנגד להם, יענו, יתעללו יאנסו וירצחו.

כפי שאמרתי – הם לא גרמנים, יש להם אופי אחר. אבל הם כן נאצים. אני חוזר: הם נאצים.

הם נאצים. הם רשע מזוקק וטהור – וזו הסיבה שצריך להשמיד אותם.

ועכשיו, המסקנה היא שנוצר התסריט המעניין הבא: הנאצים בכבודם ובעצמם נמצאים מרחק של פחות מ-1000 קילומטרים מגבולנו. גבולנו. הגבול של מי? גבולנו. מי אנחנו? אנחנו ישראל – מדינת היהודים. ובניגוד למפגש הקודם שלנו איתם, לנו יש מטוסי קרב ומפציצים – ולהם אין.

לישראל יש חיל אוויר, וטילים, וטנקים, וכסף. יש לנו כח. יש לנו יכולת. יש לנו צבא, מאומן וחמוש היטב. אנחנו לא חסרי ישע. ואנחנו יודעים – יודעים הכל. כפי שראינו, עיתונאים ישראלים היו שם וראיינו את הקורבנות.

נכון, נכון, אנחנו לא מעצמת על כמו אמריקה, ואנחנו לא יכולים, אני מניח, להצעיד את הצבא שלנו לתוך סוריה וצפון עיראק מבלי לקחת סיכון עצום ומבלי להכביד על הכלכלה שלנו.

אבל אנחנו כן יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו, שהוא לא-כלום. אולי להילחם בצורה מוגבלת (אנחנו מאוד מיומנים בזה). לכל הפחות לקרוא לאחרים, גדולים וחזקים מאיתנו, שיעזרו.

אבל לא. כשאני שומע כבר התיחסות של מנהיגים ישראלים לדאעש, זה בדרך כלל החשש שכוחותיהם כבר נמצאים בעזה או בסיני או משהו כזה. ולא רק הפוליטיקאים אדישים. גם הפייסבוק שלי אדיש. שום הפגנה, שום סטטוס, שום כלום.

אז למה אנחנו לא עושים, אנו שבאים בטענות לכולם שלא עשו בשבילנו – כשאנחנו היינו חסרי ישע?

התשובה ברורה, כך אני מקווה: כי מי מוכן כאן למות, או שאחיו או אחותו, או בנו או בתו, ימותו. בקרב. על איזו גבעה בסוריה. כדי להגן על ילדים ונשים סורים מזעמם של סורים אחרים? איזה ראש ממשלה יוכל להסתכל בעיניים של ההורים השכולים אז? למות במלחמה של מישהו אחר? לא תודה.

אני מניח שלראש ממשלת ישראל ההיפותטי, שהיה מפעיל את צה"ל במגרש הביתי של דאעש, היה קשה מאוד לסכן חיילים ישראלים במלחמה נגד כח שלא תוקף ישירות, כרגע לפחות, את ישראל. היו שואלים אותו – למה אנחנו צריכים את זה? וההצדקה העיקרית שלו היתה שהוא מנסה להציל בני אדם אי שם בסוריה וצפון עיראק, מרצח אלים, הכחדה, התעללות ואונס.

מה היינו עונים לראש ממשלה כזה? אני מניח שבמשך 30 שניות היתה שתיקה מביכה. לאחר מכן היינו זוקפים ראש ואומרים: מצטער, בשבילם אני לא מוכן לסכן את הילדים שלי, הלו!

אז הזוועה נמשכת, והעולם כרגיל מתמהמה, והסבל האנושי הוא גדול מנשוא – באמת עדיף לא לחשוב עליו – שלא נשתגע.

רק דבר אחד טוב יוצא מכל הדבר הזה: שמי שמוכיח את מעצמות המערב על מעשיהם מול הרייך השלישי, שבבקשה יתלהט באותו להט לטובת הפעלת הכח של צה"ל נגד דאעש. לא רוצה? אההה… פתאום זה לא כל כך קל להיות חזק. אולי, אולי עדיף שלא נמהר כל כך להטיף.

לסיום, אני מביא כאן ציור שחביב עלי. אספר לכם מה עובר בראשי כשאני מביט בו: ארבע ידיים מופיעות. אחת מהן לא ראויה לכבוד שהציור מעניק לה, על שתיים אחרות נכפתה ההשתתפות בציור, ואילו הרביעית הגיעה בהתנדבות. היא לא היתה חייבת להצטרף.

break_ng

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s