זכרונותי מבית הספר לפסיכולוגיה

ובכן, בשנת הלימודים התשע"ג עשיתי את השנה הראשונה בתואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. למה? כי אני טיפוס, זה למה. העיקר שעשיתי. כפי שניתן לנחש, לא המשכתי לשנה השנייה. לא משום שלא יכולתי או שלא היו לי את הציונים, פשוט העדפתי להחליף כיוון אחרי שהבנתי שפסיכולוג אני כבר לא אהיה.

מדוע שלא אהיה פסיכולוג? האמת שאני כנראה מסוגל להיות פסיכולוג גרוע. אבל בשביל להיות פסיכולוג טוב צריך *ממש להקשיב*, בתשומת לב גדולה ביותר ובכל מיני רבדים – וזו עבודה קשה מדי בשביל אדם כמוני. אבל בכל זאת ביליתי שם שנה, אז הנה הרשמים שלי, לטובת כלל הציבור שלא קורא את הבלוג הזה אף פעם.

איך לומדים?

לא ממש לומדים. זאת אומרת, יש טעם לפגם באיך שהלימודים מתנהלים. האמת, אין לי הצעה מעשית איך ליעל את זה, אבל אני פה לא בשביל להציע הצעות, אלא בשביל להתלונן. אז ככה: המבחנים הם רובם ככולם אמריקניים, והם בודקים את יכולתו של התלמיד לזכור בעל-פה כמויות גדולות של טקסט.

מי שזוכר טוב – וזו מיומנות שניתן לפתח – יקבל ציון טוב. זהו. זה לא אומר שהוא הבין מה שהוא קרא, בעצם הבינה מה שהיא קראה – רוב התלמידים הן תלמידות. אז זה לא אומר שהיא הבינה היטב מה שהיא קראה, או שהיא בכלל קראה – ולא למדה ברגע האחרון מסיכום של תלמידה אחרת – חרוצה יותר (כפי שעשיתי אני, ובהצלחה רבה).

אז ייתכן שהיא לא קראה דבר. שלא לדבר על העמיקה בטקסטים. אם העברתי שנה שלמה בבית הספר לפסיכולוגיה, וקראתי רק עשרה עמודים בקושי של פרויד, ולא נבחנתי על אף אחד מהם כי במקרה לא היתה על זה שאלה – אז חבל על הזמן, שלא לדבר על הכסף. אני נותן את פרויד משום שאם מוצאים לנכון ללמד אותו היום, אז שילמדו לפחות משהו אחד שלו יסודי. אותו הדבר אמור בשאר ההוגים החשובים בפסיכולוגיה במאה העשרים. הכל חפיף – אין שום עומק, והבחינות לא טובות מספיק כדי לאכוף אפילו קריאה מינימלית של הטקסטים.

זו הסיבה, ככל הנראה, שלתואר הראשון בפסיכולוגיה קרה מה שקרה לתעודת הבגרות – לא לוקחים אותו ברצינות יותר, ולכן יש מה שנקרא "מבחן מתאם" – שהציון בו שקול לכל התואר הראשון גם יחד. עצוב ומעורר רחמים.

בית הספר למדעי הפסיכולוגיה

בשנים האחרונות שמו של המוסד שונה ל"בית הספר למדעי הפסיכולוגיה", כלומר הוסיפו את המילה "מדעים" לשמו. זה כדי להדגיש את הצד המדעי של העניין. בכלל יש להם אובססיה עם מדעיות. זה נורא חשוב להיות מדעיים, כי זה הרבה יותר… מדעי ככה, ואנחנו נורא רוצים להדגיש את המדעיות… של כל המדע הזה.

שינוי השם משקף את רגשי הנחיתות העזים של מדעי החברה בכלל כלפי מדעי הטבע, שהם במובן מסויים מוצדקים לגמרי, ובמובן שני – לא רלוונטיים.

הנחיתות של מדעי החברה, ופסיכולוגיה בפרט, כאשר משווים אותם למדעי הטבע מתחלקת לשניים: ראשית, אם משווים את האתגר האינטלקטואלי בלימודי הפסיכולוגיה לזה שיש בפיזיקה או מתמטיקה, אין לי איך להגיד את זה בעדינות – לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה הם פשוט בדיחה.

רק לשם השוואה, כשלמדתי פיזיקה – ואני די מוכשר בפיזיקה – והיה מגיע מבחן בסוף הסמסטר, הייתי מסיים את המבחן אחרי שעתיים וחצי אם ממש היה לי קל, ואחרי ארבע שעות אם היה יותר קשה, ובשני המקרים הייתי יוצא על ארבע – תשוש לחלוטין. מבחן בפיזיקה זה מאמץ שכלי אדיר לכל מי שהוא פחות מגאון הדור. בפסיכולוגיה לעומת זאת – 40 דקות, ויוצאים החוצה כמו חדשים.

שנית, קשה מאוד להשוות את ההישגים. הכימיה, הפיזיקה, הרפואה, הביולוגיה, המתמטיקה וההנדסה שיגרו את האנושות לחלל, בנו את מערכת התעופה האזרחית, את הפצצות הגרעיניות, את המקררים, את רשת המחשבים העולמית, את התרופות הרגילות, את התרופות האנזימטיות, את החיסונים, את האולטראסאונד, שינו את התפיסה של המרחב והזמן והחומר – לא פחות – ועוד מיליון דברים.

לעומת זאת, ההבנה של נפש האדם כנראה לא גדולה בהרבה ממה שהיתה לפני מאה שנה. אם כבר, ההישגים הגדולים בתחום הנפש שייכים לרפואה – לפסיכיאטריה, שיש לה עוד הרבה לאן להתקדם אבל בכל זאת הגיעה לכמה הישגים גדולים עם תרופות למחלות נפש קשות כגון סכיזופרניה.

לו היו רוצים הפסיכולוגים האקדמאים לעשות מה שטוב להם – הם לא היו מנסים להיות מדעיים כל כך. הפיזיקאים לא חושבים שפסיכולוגיה זה מדע. הפרופסורים לפסיכולוגיה דווקא כן חושבים שפיזיקה זה מדע – הם גם אוהבים לתת דוגמאות מהפיזיקה. מזל שאף אחד בקהל שלהם לא יודע כמה הדוגמאות שלהם מביכות. זה קצת כמו להיכנס לדוג'ו וביום הראשון שלך להזמין לקרב מישהו שהוא חגורה שחורה.

זה חבל, אגב, משום שההסתכלות הנכונה על המצב היא דווקא לטובת הפסיכולוגים. הסיבה שאין להם את הוודאות ששיטה מדעית יכולה להעניק היא, שפסיכולוגיה זה פי מיליון יותר מסובך מפיזיקה או מתמטיקה. זו בעיה שקשה מאוד אפילו לנסח, שלא לדבר על לפתור. העובדה היא שאנו בני-אדם ולא מחשבים, ובכל זאת יש לנו הבנה פחות או יותר מלאה של מחשבים (לא מלאה – תתפלאו), אבל הבנה לקוייה ביותר של בני אדם. הם צריכים להפסיק לרדוף אחרי הגושפנקא של "מדעיות" ופשוט לעשות כמיטב יכולתם – על זה יגיע להם כבוד.

בכל זאת כדאי לציין שיש ניסויים בפסיכולוגיה ודי מעניינים. אבל בגלל המורכבות הבלתי-נתפסת של הנפש, התובנות שניתן להוציא מהם מוגבלות. למשל, עובדה מעניינת שלמדתי עליה היא שתינוקות מסוגלים לזהות פרטים שונים של בעלי חיים – כלומר למבוגר כל האנטילופות נראות אותו דבר, אבל תינוקות מבדילים בין אנטילופה לאנטילופה. זו עובדה מדעית. היא קטנה, ולא ברור לגמרי מה זה חשוב או מה ההשלכות לגבי מחלות נפש או אפילו סתם מצב רוח רע, אבל מה לעשות – זה מה שיודעים לעשות כרגע.

סטטיסטיקה

כחלק מהמאמץ להיות מדעיים נורא, יש לימודי סטטיסטיקה לא זניחים במהלך התואר. אני עשיתי את מבחן הפטור (ועברתי אותו) – ואני חייב להודות שהתרשמתי מהקושי – הוא היה גדול יותר ממה שחשבתי שיהיה. אני לא יודע כמה תלמידת הפסיכולוגיה הממוצעת באמת לומדת מזה – כי נורא קשה לי להיכנס לראש של מישהי שלא למדה סטטיסטיקה בעבר, ולא יודעת להוכיח את משפט הגבול המרכזי. יכול להיות. יכול להיות שלא. מה שבטוח – חבל. אני פשוט לא חושב שזה חשוב כל כך – רוב הסטודנטיות לא רוצות להיות חוקרות – הן רוצות לטפל.

בשר תותחים

חלק מהלימודים בבית הספר לפסיכולוגיה הוא השתתפות בניסויים שנערכים על ידי החוקרים בבית הספר – זאת אומרת על ידי הדוקטורנטים – עבדיהם הנרצעים של הפרופסורים. באופן מעשי פירושו של דבר שהתלמידה האומללה צריכה לכתת רגליה ולהשתתף בכל מיני ניסויים לא נעימים, שכואבים בעיניים או בחלקים אחרים של הגוף (שכיבה בתוך מכשיר MRI במשך שעות זה לא כזה בילוי גדול), אחרת לא תסיים את חוק לימודיה.

אילו היו קוראים תיגר על הדבר הזה, הפרופסורים היו אומרים, שההתנסות חיונית כחוויה לימודית. זה שקר כמובן. האמת היא שאוכלוסיית הסטודנטיות הצעירות והלחוצות היא קבוצת אנשים שאפשר להכריח אותם להשתתף בניסויים מבלי לתת להם שום פיצוי.

בסטטיסטיקה קוראים לזה "דגימת נוחות" – זה המדגם שהיה הכי נוח לחוקר לקחת. מכל סוגי הדגימות הססטיסטיות – זו הבזויה ביותר והנחותה ביותר מבחינה מדעית, וכך, חוקרי בית הספר לפסיכולוגיה מבזים את עצמם ואת הדוגמא שהם נותנים לתלמידיהם.

יאמר להגנתם רק שאת הטריק המלוכלך הזה לא המציאו בתל-אביב – כולם עושים את זה. זה לא מפחית מהביזיון המוחלט כמובן, אלא רק מהביזיון היחסי.

אז מה כן?

החוויה הכי חיובית שלי היתה מהקורס "מבוא לפסיכולוגיה" שהוא מאוד מעניין, וסוקר סקירה רוחבית של הרבה תחומים. הרבה דברים ידעתי קודם במידת מה, אבל התחדדו לי במהלך הקורס, למשל הצורך הכפייתי של בני-אדם במשמעות – שגורם להם לפרש ולפרש, ולהמציא דברים שלא היו ולא נבראו – לראות "צורות בעננים".

או את העובדה שהזיכרון האנושי כל כך לא מדוייק, מזדהם בקלות וניתן למניפולציות, שממש קשה לסבול את זה שמישהו מורשע באיזהשהו פשע בגלל עדות, אפילו עדות ראייה, של אדם אחר.

את תורות הנפש השונות שיצא לי להכיר קשה לי לשפוט בצורה רצינית – כי לא למדתי אותן בצורה רצינית, כפי שכבר תיארתי לעיל. ממה שבכל זאת הבנתי, נראה שהן מתחלקות לשני סוגים – אלה שהן מופרכות בעליל, ואלה שהן ניסוח קוהרנטי של דברים שלא צריך להיות נורא חכם בשביל לדעת. פה ושם יש הברקות, בהחלט יש, אבל אני תוהה עד כמה זה מקלקל את ההבנה האינטואיטיבית שממילא יש לבני-אדם אחד את השני.

אני בכל מקרה נוטה לחשוב, שחכמת הפסיכולוגיה לא נמצאת באוניברסיטה. היא נמצאת, אם בכלל, אצל פסיכולוגים מטפלים – אבל רק אצל החכמים מביניהם – אלה שיודעים שהם לא יודעים כלום. אני מקווה שהשלבים המאוחרים של הליך ההכשרה של פסיכולוג – כאשר הוא מהווה מעין שוליה ויש לו מדריכים – מפצים על הלימודים העיוניים מהשלב המוקדם יותר בהכשרתו. לדעתי אולי היה טוב יותר, אם כל לימודי הפסיכולוגיה היו מהסוג של אדון/שוליה – אבל אני פשוט מאוהב במודל הימי-ביניימי הזה, אז אולי אני סתם מקשקש.

בכל מקרה, לא הכל שחור. קראתי איזו כותרת שאומרת שהולכים לפרוץ את כל המגבלות החוקיות שנוגעות להכשרה הרשמית של פסיכולוגים. מצד אחד, התחום הטיפולי יהיה פרוץ לגמרי. מצד שני, עם כל הקואוצ'ינג – גם ככה הוא פרוץ. אולי זה ייתן מוטיבציה לבתי הספר לפסיכולוגיה קצת להעלות את האיכות של הלימודים שמתרחשים בהם – א מ ן.

tau

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “זכרונותי מבית הספר לפסיכולוגיה

  1. (בתור מתכנתת עם תואר ראשון בפסיכולוגיה)
    הכל נכון, הכל ידוע. למדתי אולי לפני 20 שנה, ועדיין נכון.
    הטענה היא שאת ה"מתאם" שמו כדי להשוות בין בוגרי האוניברסיטאות לבוגרי המכללות.
    מטרת האוניברסיטה היא להכשיר חוקרים, לא מטפלים (לכן יש השקעה כל כך גדולה בסטטיסטיקה, וכמו שאמרה פרופ' עמיה ליבליך בקורס "סיפורי חיים" (לתואר שני, פתוח לתלמידי שנה ג'), "לא ברור בשביל מה".
    ועדיין, למדתי המון מלימודי פסיכולוגיה. בעיקר למדתי שיכולים להיות המון הסברים לתופעה אחת ויחידה. והדבר עזר לי להימנע מפסיכולוגיסטיקה, או "פסיכולוגיה בגרוש", המכה הגדולה ביותר של התקופה הנוכחית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s