נפילים עליך שימשון

והפעם, מרד הנפילים – ספרה של איין ראנד – יצירה ידועה מאוד שמעלה על נס את האינדיבידואליזם והקפיטליזם, ומגנה בכל-פה את הניוון של הסוציאליזם והקומוניזם.

קראתי אותו.

ועכשיו, אחרי תקופת עיכול קצרה, הגיע הזמן לכמה גיהוקים.

עכשיו, באופן אישי אני די אינדיבידואליסט, משום שאני סולד מעריצות, ותהי זו עריצות של מלך או של החברה מסביב – זו נבלה וזו טרפה. אני כזה, בעיקר משום שאני לא מוכן שאף קבוצה תעיז לחשוב שהיא יודעת מה טוב בשבילי יותר ממני. ההשקפה הזו היא חלק מהמסר של ראנד, שאני די מזדהה איתו, אף כי אני תוהה מדוע צריך אלף עמודים בשביל להביע עמדה פשוטה כל כך.
לגבי שאר המסר שלה, מיד נראה.

תקציר שמכיל את כל מה שצריך

בספרה של ראנד העולם כולו הדרדר לסוציאליזם מטורף, שבו כל אחד נדרש אך ורק לחשוב על צרכי האחרים, ושעצם הצורך של אדם בדבר-מה הוא הצדקה לכך שהחברה צריכה לספק אותו. החיים של כולם סובבים סביב הצרכים, ולא סביב יצירה, וכך יש עולם שלם של אנשים עם צרכים מנופחים, ובלי אף אחד שייצור את מה שיכול לספק אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר.

כאשר ספרה של ראנד נפתח, רק מדינה אחת – ארצות הברית – טרם התנוונה, והיא מחזיקה את הראש של שאר העולם מעל המים. אך לא לעולם חוסן: עד מהרה גם בארצות הברית של ראנד מנשבות רוחות סוציאליסטיות, מועברים חוקים שמגבילים את התחרות בין חברות (על מנת שחברה אחת לא תוכל לנצח את האחרות ולהכחיד אותן), נכסיהם של היזמים העשירים מולאמים ומחולקים מחדש, ובסופו של דבר מועברים חוקים שמקפיאים את כל המצב הכלכלי – אסור לשנות את השכר, אסור לשנות את המחירים, אסור להתפטר.

מי שמניע את המהלכים הללו הם "הבוזזים", פוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים, שאינם מסוגלים לייצר שום דבר בעל ערך, וכל רצונם הוא לשדוד את הערך שיוצרים "הנפילים". הנפיל של ראנד הוא אדם שהוא שילוב מופלא של כושר הנדסי ומדעי, חוש עיסקי מפותח ומוסר עבודה גבוה. הנפילים הם אלה שנושאים את שאר העולם על כתפיהם, ושאת כל הונם הם הרוויחו ביושר. הם מי שהמציאו את החשמל, את הרכבת, את המטוס, את הרדיו.

לאט לאט חוקי המדינה הסוציאלית החדשה חונקים את יכולתם לייצר, אך הם, אנשי עבודה בלתי-נלאים שכמותם, נאבקים להמשיך מתוך רצון ליצור, ומתוך חוש אחריות.

כאן נכנס לתמונה הגיבור הבלתי-נראה של הספר, הנפיל שבנפילים, פיזיקאי-מהנדס שהמציא מקור אנרגיה חדש ובלתי נדלה, אך הוא מסרב לתת אותו לעולם, משום שהוא מסרב לתרום למדינה סוציאליסטית שתפקיע את ההמצאה שלו מידיו.

שמו ג'ון גאלט, והוא לא מסתפק ב"למרוד" בעצמו, אלא יוצא למסע שמטרתו לשכנע את כל האנשים הדומים לו לחדול ממאמציהם, ולהצטרף אליו בשביתה. זו שביתה של השכל היוצר, המהנדס והבונה, שמסרב לעבוד בחינם.

גאלט הוא הגיבור הבלתי נראה – הוא מופיע לראשונה רק אחרי מאות רבות של עמודים. גיבורת הספר הנראית לעין היא דאגני טאגרט, מנהלת בחברת הרכבות "טאגרט טרנסקונטיננטל", שעוקבת בדאגה אחרי היעלמותם של הנפילים, ומנסה ככל יכולתה לדאוג לכך שהרכבות ימשיכו לנסוע.

אט אט גאלט מצליח במזימתו, והוא מעביר את כל אותם נפילים לעיר מקלט מרוחקת שאיש אינו יכול למצוא. שם נאספים להם האנק רירדן טייקון הפלדה, פרנסיסקו ד'אנקוניה בעל אימפרית מכרות הנחושת, קן דנגר, הבעלים של "דנגר פחם", מידאס מליגן הבנקאי הגדול, וריצ'רד האלי המלחין. בהיעדר אנשים עם מעוף, מומחיות טכנית, יכולות ניהול ומוכנות לקחת אחריות, ארצות הברית מתמוטטת. הספר מסתיים כאשר האור האחרון בניו-יורק כבה.

נו?

התיאור של הקריסה הטכנולוגית, שמובילה לרעב ומהומות, הוא יפה ונוגע ללב. הוא אמור לשכנע את הקורא של ראנד, שעדיף לתת לאנשי העסקים ליזום וליצור באין מפריע, משום שהם מה שמדרבן את הטכנולוגיה, שנושאת על כתפיה את העולם כולו.

עכשיו, כל מי שיש לו שכל בראש יודע שבמאבק בין קפיטליזם חסר-פשרות לבין סוציאליזם חסר-פשרות, האמת נמצאת באמצע. מבחינת ראנד, בסוציאליזם יש כשל בסיסי – משום שהיא מאמינה שאנשים מחוייבים לעצמם בלבד ולא לחברה שסביבם, ויש בו כשל מעשי – שנובע מכך שבמדינה סוציאליסטית תמיד יש את אלה שמנהלים את ההצגה, וה"שוויון" הוא רק להלכה, בעוד שלמעשה מי שמקורב לשלטון נהנה מהמשאבים של המדינה כולה, ולעם נשארים רק פירורים. אלה הבעיות של הסוציאליזם.

על הבעיות בקפיטליזם ראנד פשוט לא רוצה לדבר. מעבר לכך שהיא לא רוצה לדבר עליהן, היא בחכמה רבה בנתה את הספר כך שהן לא יצוצו – וכאן מה שהכי מפריע לי בספר הזה ככתב הגנה על קפיטליזם – הוא פשוט בורח באופן ברור מכל הנושאים הקשים. גם מהנושאים הקלים הוא בורח, כפי שמיד נראה.

למשל, הנפילים של ראנד הם, רובם ככולם, אנשים טכניים. הערך שהם מייצרים הוא הנדסי וטכנולוגי. הם מספקים חומרים, מקורות אנרגיה. הם מפתחים מנועים ומערכות בקרה. "מרד הנפילים" הוא שיר הלל להנדסה ולמדעי הטבע, הוא מזניח את שאר תחומי הדעת לחלוטין.

ניכר שראנד היתה מודעת לבעיה הזו, ולכן היא הכניסה, בתור עלה תאנה קטן, את המלחין ריצ'רד האלי, לאוסף "הנפילים". אבל זה לא משכנע. ברור לכל אחד, שבעולם שבו ניתן להעתיק בעלות אפס כל יצירה מוזיקלית, שום מלחין לא יכול להצדיק את קיומו במודל הקפיטליסטי של ראנד. הדרך היחידה היא בעזרת יחסי ציבור, שהם רחוקים מהערך, הפנימי כביכול, של היצירה, שהוא הדבר שכל כך יקר לה.

הנפילים הם גברים, רובם ככולם. אני לא יודע אם זו חולשה גדולה כל כך לטענות התיאורטיות של ראנד, אבל יש בזה טעם לפגם. יש רק "נפילה" אחת, והיא הגיבורה של הספר, דאגני טאגרט. היא לא חכמה כמו שאר הנפילים – היא לא המציאה שום דבר, ולא הקימה את העסק שלה מאפס. הכישור העיקרי שלה הוא שהיא מנהלת טובה, שיודעת להזיז דברים. לדעתי ראנד בעיקר רצתה שתהיה לה אישה בספר כדי שתוכל לפלפל את העלילה עם קצת רומנטיקה וסקס. בסופו של דבר היא בת-זוגו של ג'ון גאלט, אבל לפי הסטדנרטים של ראנד, אני באמת לא מבין מה הוא מוצא בה.

הנפילים הם, וזו נקודה חשובה מאוד, חסרי ילדים. זה מאפשר להם "למרוד", ולהפגין מה שנראה כאומץ אישי גדול, ולהיות מאוד אינדיבידואליסטיים. אילו היו להם ילדים, מה שנראה כאינדיבידואליזם אמיץ, היה נתפס כאטימות ואנוכיות. טייקון הפלדה האנק רירדן מתכחש לאימו ואחיו בשלב מסויים בספר, משום שהם "בוזזים" סוציאליסטיים. עד כמה היה קשה יותר לבלוע את זה אם הוא היה נאלץ להתכחש לבניו ובנותיו? לדעתי ראנד הבינה זאת היטב, ולכן בנתה את הדמויות שלה ללא ילדים – זו פשוט בריחה ברורה מסוגיה קשה.

בעולמה של ראנד יש "נפילים" ויש "בוזזים". אין כמעט אנשי ביניים. זאת אומרת, יש את "כלל הציבור", אבל דמויות קונקרטיות די חסרות. ראנד לא התחמקה לגמרי, וניסתה להכניס כמה דמויות של אנשים "בינוניים" כגון אדי וילרס, עוזרה האישי של דאגני טאגרט, שהוא בחור טוב שעושה את עבודתו נאמנה, אך אין ספק שהוא נחות מאנשים כגון האנק רירדן או ג'ון גאלט. ג'ון גאלט למשל, לא מנסה לשדל את אדי וילרס לשבות – וברור למה – אנשים כמו אדי וילרס לא חשובים מספיק – וכל שביתה פוטנציאלית שלהם זניחה לחלוטין בחשיבותה לעומת השביתה של אנשים כמו גאלט ורירדן.

עד כמה שזה נשמע מדהים, ראנד לא נותנת את דעתה על אנשי עסקים לא הוגנים. כל אנשי העסקים שלה הם הוגנים – כשהם חותמים עסקה הם מקיימים אותה. האנק רירדן יעשה שמיניות באוויר כדי לספק את הפלדה שהזמינו אצלו בזמן, וידאג שהיא תהיה באיכות הטובה ביותר. אנשי עסקים שאינם הוגנים, מראש קוטלגו במחנה הסוציאליסטי, כך שהם לא מהווים דוגמא.

ראנד מכשילה את עצמה פעמים רבות כאשר רירדן שלה מצהיר ש"מעניין אותו רק כסף", והיא מנסה למכור לקורא שלא צריך להתבייש בזה – אבל היא לא באמת מתכוונת.

כי האמת היא שהאנק רירדן לא כל כך מתעניין בכסף. הוא איש של עבודה – האיכות של הפלדה – זה מה שבאמת חשוב לו. טייקון שחשוב לו רק הכסף, הוא כזה שיקצץ קצת באיכות לטובת השורה התחתונה, כל עוד לא יתפסו אותו. לא כך הנרי רירדן, ולא אף אחד מהטייקונים האחרים בספר – ראנד לא מכירה טייקונים כאלה.

עוד נקודה שהיא מפספסת היא, שהצלחת הקפיטליזם מובילה לצריכת משאבים מטורפת, שתגרום בטווח הלא מאוד ארוך לאסון, אבל להגנתה יאמר, שמעטים האנשים שהפנימו זאת גם היום, שלא לדבר על 1957, שנת פרסום הספר.

הנאום של ג'ון גאלט, שראנד השתעבדה על כתיבתו, הוא מריחה על עשרות עמודים של כמה עקרונות פשוטים, ועוד הרבה הגיונות-יתר שאין בהם טעם. מי שאמונה על המחקר המדעי היתה צריכה להבין, שהגיון, מופתי ככל שיהיה, הוא לא מספיק בשביל מדע. צריך גם שיהיו ראיות. ולכן השאלה, "מהי השיטה הכלכלית הטובה ביותר" תלויה לא רק במה נחשב "טובה", אלא גם בשאלת המשנה "האם זה עובד בפועל".

הלוגיקה העודפת והמיותרת של ג'ון גאלט בעיקר מעידה בעיני על גדולתה-בעיני-עצמה של ראנד, כמו גם וידוייה המרגש שהיא לא חייבת לאף הוגה קודם כלום, חוץ מלאריסטו – "ממציא ההיגיון". נו.

אני חושב שהספר הוא כתב הגנה הרבה יותר מוצלח בנוגע למוסר אינדיבידואליסטי – הזכות לחיות למען עצמך והדרישה מאחרים שיעשו זאת גם. עם המסר הזה אני מאוד מזדהה, וחושב שהעולם היה מקום טוב יותר אם היו בו פחות צדקנים מלוקקים.

כאמור, אני לא סוציאליסט גדול, ממש לא. אבל בתור כתב-הגנה על הקפיטליזם, הספר פשוט שטחי לגמרי, ולו רק בגלל כמה הבעיות שמניתי – וזה עוד לפני שהתחלנו להתמודד עם התסבוכת הבאמת קשה של כלכלה מודרנית וחופשית, שבה מיליוני אנשים חופשיים לעשות מה שבא להם, והכלכלן המסכן צריך לנסות לנחש מה יקרה.
atlas

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נפילים עליך שימשון

  1. ביקורת טובה ומעמיקה. לא כל כך הבנתי מה מקומם של אנשי ניהול והון בעולם שראנד מתכננת – דאגני טאגרט היא מנהלת וברור שצריך כאלה, אבל הנפילים הם כולם ממציאים ויוצרים. האם היא רומזת שכשרון ניהול הוא חסר ערך ותוחלת כמו כל כשרון אחר שאיונ טכני? או אולי שכל מנהל טוב עשה את הונו ביושר ובלי לנצל בצורה בלתי הוגנת את הונו, השפעתו ואת האנשים הטכניים עליהם הוא נשען? כי בהנחה האחרונה הזו אני מוצאת פגמים מסוימים….

  2. כמה הערות על הביקורת:

    לגבי הדגש הטכנולוגי, שלושת הנפילים הראשיים הם שילוב של רוח וחומר, הם למדו פילוסופיה ופיזיקה, ואתם בשביתה יו אקסטון הפילוסוף של השכל, שהרעיונות שלו הם בעיני ראנד הבסיס לציביליזציה. כמו כן בשובתים יש את הסופרת (הדייגת), וקיי לודלו השחקנית. לגבי האלי המודל הקפיטליסטי מבוסס על זכויות הפרט, כולל זכויות קניין, כולל ספציפית זכויות יוצרים, מכאן שהעתקת יצירה מוזיקלית ללא רשות היא בניגוד לקפיטליזם, כפי שזה מוגדר במסגרת האובייקטיביזם.

    לגבי אנשי עסקים לא הוגנים, יש בסיפור שפע של אנשי עסקים מושחתים כמו ג'יימס טאגארט ואורן בויל שמשתפים פעולה עם הפוליטיקאים. הם משת"פים של הסוציאליזם אז ברור שהם לא מהווים דוגמה…
    לגבי רירדן, הוא מצהיר שמעניין אותו רק כסף כפרובוקציה נגד הבוזזים, כי לתפישתם זה עושה אותו רע, והם לא שמים לב לתועלת המשנית הרבה שלהם ממנו.

    לגבי הנאום של ג'ון גאלט, העמדה שמובאת בספר היא לא רק אינדיבידואליזם כי אם שיטה פילוסופית שלמה (שכוללת גם אינדיבידואליזם) שנקראת אובייקטיביזם. ניתן למצוא את עיקריה בנאום של ג'ון גאלט. אם אתה מבין את כל הנושאים בנאום אז ברור שהנושא רחב דיו כדי להצדיק את היקף היצירה.

    לגבי קפיטליזם, לפי האובייקטיביזם ההצדקה העיקרית של קפיטליזם היא לא העובדה שהוא פועל, אלא זה שהוא השיטה החברתית היחידה שהיא מוסרית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s