קופת שרצים

בדרך כלל כותב שורות אלה מעדיף להתלונן על חוסר הריגושים בחייו מאשר שיהיו לו ריגושים אמיתיים, דוגמת אלה שמתרגשים מדי פעם על אזרחים קטנים בארצות אחרות כגון סודן, למשל. אין להבין מכך שאני אדיש לעובדה שחוויות מהסוג הזה יכולות לגרום לאדם, בפרט אם יש בו מן הרומנטיקה, לחוות חיים משמעותיים יותר, אלא שמהיותי מוג לב מאין כמוני, אני מעדיף לחוות זאת מכלי שני.

מחשבות על סודן מעין אלה בדרך כלל עולות במוחי בשעה שאני הולך לסופרמרקט. מדוע, אתם שואלים? משום שכל סודני מתחיל היה מתעלף מאושר לו רק נתנו לו כמה שניות בשפע האינסופי הזה. אכן, הפילוסוף שבי מתעורר בעודי נכנס מבעד לדלתות האוטומטיות, ביקור בסופרמרקט היא זכות נדירה, שרק בני-מזל החיים בארצות השפע זוכים לה.

הרי אלה לא רק אטריות, אלא שלושה מדפים מלאים בכל סוגי האטריות שאי אפשר להעלות על הדעת. לא מדובר בחלב, אלא במקרר עם מגוון של מוצרים מועשרים בסידן, בויטמינים, במתכות כבדות… אם חשקה נפשכם בביצה, תוכלו בעד תוספת תשלום קטנה לרכוש ביצה שהיא גם, בדומה לנפט גולמי, אורגנית. מלא בחדווה סודנית, אני צועד עם עגלתי בין סמטאות המדפים. אני מחליט לעבור סמטה סמטה כדי לוודא שאני לא פוסח בטעות על מוצר שאני צריך. בתוך תוכי הסודני מתרעם על השימוש הזה במילה "צריך", אך עד מהרה אני מצליח לשכנע אותו… אחרי הכל, יש כאן גזר טבעי, שחיטה של הרב מחפוד (הרב המסור כנראה הקריב את עצמו), עגבניות שרי (מה, אני לא יודע שיש איזו עגבניה אחת רקובה ומגעילה בפנים?), והבה לא נשכח את מחלקת התענוגות המיידיים: מילקי, באדי, פרילי, שפריצי… בקיצור, אני והסודני מבלים כהוגן, אף כי בניגוד אליו, אני יודע שהשמחה קצרת טווח היא. כי בכל גן עדן יש נחש – התשלום. אולי הקורא חושב שאני מתכוון להתלונן על מחירים מופקעים ועל טייקונים, כפי שמקובל בימים אלה, אך לא היא. ההמתנה היא העניין.

אדם שהמתין בקופה זמן רב מדי, חזקה עליו שנטרפה דעתו. אין כמו העינוי הסיני הזה שנקרא "התור בסופרמרקט" כדי לערער את הנפש ולהפוך גם את ההומניסט הגדול ביותר לשונא-אדם מושבע. הרי כל אחד שונא לחכות בקופה. דקה בקופה זה נצח.  ולכן כל דבר מה שיש בו כדי לעכב את התור, ולעצבן את הקונים נעשה דווקא שם.

ראתה גברת חצי שעה אחרי הקניות שמשהו בחשבון שלה לא מסתדר, תיכנס לסופר ותיגש לאן? – לקופה. רצה אדון לברר מידע לא ברור בנוגע למבצעים אשר בתוקף, היכן יתבצע הבירור? – בקופה.

בינתיים אני והמתים החיים האחרים מחכים… אגלי זיעה מבצבצים על מצחי, הנשימה נעשית כבדה. כאילו עברו שנות דור. בסוף, איכשהו, ערימת המוצרים של הלקוחות הקודמים עוברת כולה לצד השני של הקופה, ורוח חיים חדשה מפעמת בי.

אבל זה רק זמני, משום ששכחתי מתחבולתו הזדונית ביותר של השטן – הריגה בהסוואה של הרעפת מתנות: כי כאשר מישהו הוא לקוח טוב מאוד מאוד, וכבר השתלשלו שלמונים רבים לכיסו של הסופרמרקט, זה האחרון רוצה להביע את הערכתו בצורת מבצעים משתלמים במיוחד על חפצים נטולי כל ערך. המשא-ומתן לגבי האתננים הבזויים יתנהל בקופה, כמובן.

הקופאית יכולה לעבור על מי יודע כמה מוצרים שונים, שהפלא ופלא לא נמצאים בעגלת הקניות של האיש, אולי משום שמעולם לא התכוון לקנות אותם, ולשאול אותו אם הוא צריך סוללות, מברשות שיניים או מסרקות ברזל, או השד יודע מה.

הפעם הטקס מבוצע על אזרחית קשישה במיוחד, שהכל ממילא איטי יותר אצלה. חושיה כנראה לא מחודדים כבעבר, ולכן היא מתייחסת ברצינות להצעות הקופאית, ומשקיעה מעט מחשבה לכל אחד מהמוצרים…

סוללות – היאוש מתחיל לאכול אותי – מברשות שיניים – הראש נשמט – מסרקות ברזל…

אין ברירה, אני מכניס יד לכיסי ומוציא את האקדוח. אני מוכן לכוון אותו אל רקתי, ובלבד שמוחי יינתז על מנהל הסופרמרקט. אך הנה, הזקנה סירבה כבר לכל שלושים המוצרים… אולי בכל זאת כדאי לחיות…

"מגיע לך עיתון חינם" – מודיעה לה הקופאית. זהו – הפור נפל.

הקשישה פונה אל בעלה שעמד כל העת בצד – "קיבלנו עיתון חינם, לך תיקח אותו מהקופה הראשית", היא מבקשת.

– "מה?" – הבעל, למרבה הצער כבר לא שומע כמו פעם.

– "קיבלנו עיתון חינם, לך תיקח אותו מהקופה הראשית".

– "בקשה?”

– "קיבלנו עיתון חינם, לך תיקח אותו מהקופה הראשית".

– "מה? אני לא שומע אותך"

– "עיתון!" האישה מרימה את הקול, "קיבלנו עיתון חינם! לך תיקח אותו!"

חפוי ראש, הבעל הולך לקופה הראשית, כדי להביא לאשתו את העיתון שהיא לא רצתה בכלל. האישה מוציאה את הארנק… לבי פועם פעימה של תקווה… הקשישה מוציאה תלושים. ידעתי. בחיי שידעתי. תמיד יש איזו בעיה עם התלושים, צריך לפתוח את המגירה, זה לא בדיוק זה, ובקיצור, אני ממשיך להמתין בשורת הנידונים. זה מתארך עד כדי כך, שהבעל מספיק לחזור עם העיתון…

כרטיס מועדון, כרטיס מנהל, סימה לקופה ראשית… אני רואה את המוות ממלא את החלל בעיגולים סגלגלים, ובכל זאת, האם עיני הוזות…? היא מ ש ל מ ת…

אני גורר את גופתי המעונה לקופאית סוף סוף. סכיני הגילוח החד פעמיים קורצים לי – "קנה אותנו! ההמתנה בתור צימחה על פניך זיפים!". יש משהו בזה, אבל אני מתעלם מהם על העיקרון.
"רוצה מבצעים?" שואלת הקופאית, העבודה החדגונית כבר הוציאה ממנה כל צלם אנוש.
ואני משיב כמו לוחם שבע קרבות, "אני רק רוצה ללכת הביתה".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קופת שרצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s