הם ידעו – והם לא עשו כלום

במהלך חיי המתארכים והולכים, שמעתי לא פעם את ההאשמה והתוכחה של העם היהודי, או לפחות נציגים מסויימים שלו, כלפי מעצמות המערב – שהם ידעו ולא עשו כלום.

הכוונה כמובן, לשואה. הם ידעו – כך המאשימים – שהיהודים מושמדים בהמוניהם, והם בחרו לא להתמקד בהצלתנו, אלא לנהל את המלחמה שלהם נגד הגרמנים כאשר גורל היהודים בתחתית סדר העדיפויות.

בעניין הזה של המערב והשואה, לא ארחיב עוד, כי אין לי מושג. לא חקרתי את הנושא. מה שאני רוצה הוא להתייחס לתוכחה של העמדה הזו: איך, איך יכולים עמים ומנהיגים שיש להם צבאות וכח, לתת למעשי זוועה כאלה להימשך. מדוע לא הסבו יותר מכוחם כדי להאט את מכונת הרצח? איזה אחריות לפיכך, יש להם, לגורלם של ששת המיליונים?

אז מי שזה מטריד אותו יכול להרגע. היום, יותר מתמיד, מתבררת התשובה.

כי לישראל, היום, מגיעים דיווחים על זוועות איומות, בקנה מידה אדיר, שמבוצעות על ידי הישות הפוליטית החדשה באיזור – דאעש. ערים שלמות נטבחות. הגברים מומתים והנשים נחטפות, נאנסות ונמכרות לעבדות, ואני מניח שגם להיפך.

נכון הדבר שמידת האירגון של דאעש וההספק שלהם עד כה ככל הנראה לא משתווים לאלה של הנאצים. בוודאי שסגנון הלבוש שלהם שונה. וגם המבטא. אבל זה מה שהם: נאצים.

לא? לא צריך ללכת רחוק. חיפוש קצר בגוגל מיד מביא לנו עדויות על גבי עדויות. אזהרה – הקישורים שאביא להלן הם לא סיפורים חביבים בשביל להקריא לפני השינה. מדובר על אלימות קשה ביותר. אני מביא אותם לשם השלמות, אבל אולי עדיף לא להכנס אליהם, תלוי במידה הרגישות שלכם.

עדות אחת מספרת על נשים שבויות, מן המיעוט היזידי, שהובלו להן מעיר לעיר ברחבי ממלכת דאעש. כונסו באולמות והוצגו לראווה ללוחמי דאעש, כדי שיוכלו לבחור את מי מהן לאנוס תמורת כמה מעות. כל התנגדות נתקלה באלימות קשה ואכזרית נוספת.

עדות אחרת, מתועדת בידי הרוצחים עצמם, היא הוצאה להורג המונית של שבויים, אני לא יודע מיהם – אבל אין ספק שבשלב הזה הם חסרי ישע, אפילו אם היו פעם חיילים. אני מניח שאילו היו לפלוגות הסער של היטלר מצלמות דיגיטליות, היינו רואים מחזות דומים בשפה אחרת.

הנה כתבה עם עוד כמה תמונות שנראות כאילו לקחו אותן היישר מ"יד ושם", למעט הצבע.

הנה כתבה של עיתונאית ישראלית שנסעה לעיראק, לפגוש נשים שנמלטו מהתופת, כולל סיפור על אישה שהתאבדה כאשר הודיעו לה שהיא נמסרה כשפחה לאחד הלוחמים, ולאחר מכן, כדי להרתיע את הנשים האחרות מלעשות את אותו מעשה – נתנו את גופתה למאכל לכלבים.

אז בואו נסכם מה יש לנו כאן: רצח המונים על פי שיוך עדתי. קברי אחים. עבדות ואונס המוניים. בכוונה תחילה. בלי היסוס. בלי רחמים. באופן שיטתי. בשם של אידאולוגיה – עם חזון טוטאלי. הם ישתלטו על כל מה שהם יכולים, יהרגו את מי שמתנגד להם, יענו, יתעללו יאנסו וירצחו.

כפי שאמרתי – הם לא גרמנים, יש להם אופי אחר. אבל הם כן נאצים. אני חוזר: הם נאצים.

הם נאצים. הם רשע מזוקק וטהור – וזו הסיבה שצריך להשמיד אותם.

ועכשיו, המסקנה היא שנוצר התסריט המעניין הבא: הנאצים בכבודם ובעצמם נמצאים מרחק של פחות מ-1000 קילומטרים מגבולנו. גבולנו. הגבול של מי? גבולנו. מי אנחנו? אנחנו ישראל – מדינת היהודים. ובניגוד למפגש הקודם שלנו איתם, לנו יש מטוסי קרב ומפציצים – ולהם אין.

לישראל יש חיל אוויר, וטילים, וטנקים, וכסף. יש לנו כח. יש לנו יכולת. יש לנו צבא, מאומן וחמוש היטב. אנחנו לא חסרי ישע. ואנחנו יודעים – יודעים הכל. כפי שראינו, עיתונאים ישראלים היו שם וראיינו את הקורבנות.

נכון, נכון, אנחנו לא מעצמת על כמו אמריקה, ואנחנו לא יכולים, אני מניח, להצעיד את הצבא שלנו לתוך סוריה וצפון עיראק מבלי לקחת סיכון עצום ומבלי להכביד על הכלכלה שלנו.

אבל אנחנו כן יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו, שהוא לא-כלום. אולי להילחם בצורה מוגבלת (אנחנו מאוד מיומנים בזה). לכל הפחות לקרוא לאחרים, גדולים וחזקים מאיתנו, שיעזרו.

אבל לא. כשאני שומע כבר התיחסות של מנהיגים ישראלים לדאעש, זה בדרך כלל החשש שכוחותיהם כבר נמצאים בעזה או בסיני או משהו כזה. ולא רק הפוליטיקאים אדישים. גם הפייסבוק שלי אדיש. שום הפגנה, שום סטטוס, שום כלום.

אז למה אנחנו לא עושים, אנו שבאים בטענות לכולם שלא עשו בשבילנו – כשאנחנו היינו חסרי ישע?

התשובה ברורה, כך אני מקווה: כי מי מוכן כאן למות, או שאחיו או אחותו, או בנו או בתו, ימותו. בקרב. על איזו גבעה בסוריה. כדי להגן על ילדים ונשים סורים מזעמם של סורים אחרים? איזה ראש ממשלה יוכל להסתכל בעיניים של ההורים השכולים אז? למות במלחמה של מישהו אחר? לא תודה.

אני מניח שלראש ממשלת ישראל ההיפותטי, שהיה מפעיל את צה"ל במגרש הביתי של דאעש, היה קשה מאוד לסכן חיילים ישראלים במלחמה נגד כח שלא תוקף ישירות, כרגע לפחות, את ישראל. היו שואלים אותו – למה אנחנו צריכים את זה? וההצדקה העיקרית שלו היתה שהוא מנסה להציל בני אדם אי שם בסוריה וצפון עיראק, מרצח אלים, הכחדה, התעללות ואונס.

מה היינו עונים לראש ממשלה כזה? אני מניח שבמשך 30 שניות היתה שתיקה מביכה. לאחר מכן היינו זוקפים ראש ואומרים: מצטער, בשבילם אני לא מוכן לסכן את הילדים שלי, הלו!

אז הזוועה נמשכת, והעולם כרגיל מתמהמה, והסבל האנושי הוא גדול מנשוא – באמת עדיף לא לחשוב עליו – שלא נשתגע.

רק דבר אחד טוב יוצא מכל הדבר הזה: שמי שמוכיח את מעצמות המערב על מעשיהם מול הרייך השלישי, שבבקשה יתלהט באותו להט לטובת הפעלת הכח של צה"ל נגד דאעש. לא רוצה? אההה… פתאום זה לא כל כך קל להיות חזק. אולי, אולי עדיף שלא נמהר כל כך להטיף.

לסיום, אני מביא כאן ציור שחביב עלי. אספר לכם מה עובר בראשי כשאני מביט בו: ארבע ידיים מופיעות. אחת מהן לא ראויה לכבוד שהציור מעניק לה, על שתיים אחרות נכפתה ההשתתפות בציור, ואילו הרביעית הגיעה בהתנדבות. היא לא היתה חייבת להצטרף.

break_ng

בית חרושת לציונים עלאק

מה הורג אותי? העניין הזה של תלמידי תיכון זבי-חוטם, שחושבים שזה ממש מגניב להגיש למורה שלהם מבחן שלא כתוב בו כלום, חוץ מכתב פלסטר של שטוית לגבי זה שללמוד לשון "לא יעזור לי בחיים", או ספרות, או מתמטיקה.

כל כמה זמן מגיע איזה פוסט מסוג זה לפייסבוק שלי, וכולם נורא מתרשמים מהתיכוניסט/ית התורן, שמצא את *האומץ* להתריע בפני מערכת החינוך, על כמה זה משמים להיות תלמיד בתיכון.

עכשיו, זה הורג אותי משתי סיבות. דבר ראשון – בשביל לכתוב שטות כזו, *לא* צריך אומץ. וכי איזה השלכות יש למעשה הגבורה דנן? ציון גרוע? את זה היה מקבל ממילא. ובקיצור, אין השלכות. כלום. פשוט כלום.

שנית, אני בעצמי רוצה למחות על כך, שהטקסטים הללו שמפיקים הנערים והנערות שלנו, משמימים לא פחות מהלימודים שנגדם הם מוחים. זאת אומרת, זה הדבר הכי צפוי בעולם שתיכוניסט יתלונן שלימודי ספרות, או לשון, או מה שלא יהיה, לא מועילים לו בכלום. כשאני הייתי צעיר, גם היו מוסיפים המהדרין, שבית הספר הוא "בית חרושת לציונים" – אני לא יודע אם בני נוער עדיין משתמשים בקלישאה השחוקה הזו, או שהם המציאו אחת אחרת.

כך או כך – מתבגרים יקרים שלי, אין לכם משהו יותר מעניין להגיד? בחיי. בואו, אספר לכם סיפור על מה כתב סחבק בשעתו, כשמצא עצמו מול בוחן בספרות, בנוגע למשורר הלאומי, הלא הוא ח"נ ביאליק.

ברור, כך אני מקווה, שלא היה לי חצי מושג על אילו שירים מדובר או מה כתוב בהם, לא הייתי בשיעורים ולא קראתי אף שיר של ביאליק מאז "קן לציפור", שגם אותו כנראה הקריאו לי. הדבר היחיד שהיה לי, הוא הספר עם הכותרת "ביאליק – שירים", בהוצאת דביר, שכנראה שאלתי ממי שלא ישב לידי באותו יום.

ובכן, הבוחן היה, נניח לצורך העניין – על "הכניסיני תחת כנפך", ובבוחן היתה שאלה אחת עם שני סעיפים: (א) מה מאפיין את כל השורות בשיר ו-(ב) תאר את ההדרגתיות שבמבנה השיר – או משהו כזה.

כאמור – לא ידעתי כלום. אבל משום מה, שרתה עלי הרוח, והחלטתי בכל זאת לענות. לפיכך רשמתי תשובה מעין זו:

המשותף לכל השורות בשיר "הכניסיני תחת כנפך", מאת ח"נ ביאליק, הוא שכל השורות אכן שייכות לאותו שיר. כך לפחות יחשוב הקורא הלא ביקורתי. אני לעומת זאת שאלתי את עצמי – האמנם?
ובכן, ביקור קצר בהוצאת הספרים "דביר" גילה לנו את האמת האיומה. מנהל בית הדפוס של ההוצאה, סשה, ששתה כוסית אחת יותר מדי באותו לילה גורלי בו הודפסה המהדורה של "ביאליק -שירים" – חשב לעצמו שהשירים בצורתם המקורית לא מאוד מעניינים, והחליט להכניס בהם מעט פילפל. מה עשה? החליף את השורות בכל שיר בעירבול של שורות משירים אחרים, עד שלא נותר מהם זכר. מכאן יוצא, שלמרות מה שנדמה בהתחלה – כמעט אף שורה בשיר לא באמת שייכת לאותו שיר. יש להבין את נסיבות חייו הקשות של סשה, שרק חמד לצון, וגם היה מודאג מהמצב בבורסה באותו זמן, ולכן עשה את מה שעשה.

עד כאן התשובה לסעיף (א). לסעיף (ב) עניתי תשובה קצרה אך קולעת:

ההדרגתיות במבנה השיר מתבטאת בכך שבהדרגה השיר נעשה גרוע יותר ויותר.

עכשיו, אני מודה שהתשובה שלי לא מחאתית כל כך כמו הסטטוס ההוא שקראתי בפייסבוק. היא לא מביעה את התיסכול שלי מכך שללמוד את "הכניסיני תחת כנפך" לא "יעזור לי בחיים האמיתיים". אבל לפחות, לפחות לא נרדמים ממנה.

מאז בגרתי והיום אני מבין היטב שביאליק הוא אומן מופתי, ושילדים בתיכון הם פשוט צעירים מדי מכדי לקלוט את הטעם ברוב מה שמנסים ללמד אותם. ייתכן בהחלט שכדאי לנסות לשנות את השיטה – אני לא מתיימר לדעת איך.

אני כאן רק כדי להשמיע טרוניה אחת כלפי הדור הצעיר: ילדים שלי – גם להתחצף צריך לדעת.

bialik

לרוץ או ללכת?

והפעם, יורד גשם. צריך להגיע הביתה. האם כדאי ללכת, או לרוץ? – זו השאלה.

ובכן, התשובה היא לרוץ. אנשים חושבים שאם רצים אז נרטבים יותר, כי "רצים לתוך הגשם". זה נכון, ובכל זאת התשובה היא לרוץ. מדוע? התשובה היא שאת המרחק הביתה עלינו לעבור בכל מקרה – ולפיכך עלינו לחצות נפח קבוע מראש של מים שנמצאים באוויר בינינו לבין הבית. נגד זה אין מה לעשות, וזה גם לא משנה באיזו מהירות נעשה זאת.

לעומת זאת, ככל שנלך לאט יותר, נקבל יותר גשם מלמעלה, שיפול לנו על הראש. לכן עדיף לנו, בסך הכל, לרוץ מהר הביתה ולמזער את הכמות שיורדת לנו על הראש.

לא משכנע? אז הנה כמה משוואות. נתייחס לאדם כאל תיבה, שיש לה פאה קדמית עם שטח פנים A,ופאה עליונה עם שטח פנים a.

כמו כן נניח שצפיפות המים באוויר אחידה, ולכן ניתן למעשה להתעלם ממנה (כלומר כל החישוב שלנו יהיה נכון עד כדי קבוע כפלי שהוא הצפיפות). נפח המים שאנו מקבלים מלמעלה ביחידת זמן הוא

au

כאשר u מהירות נפילת הגשם. כמו כן, בהנחה שמהירות ההתקדמות שלנו היא v, אנו נחטוף מים כתוצאה מההליכה "לתוך" הטיפות בקצב של
Av

נניח שהמרחק הביתה הוא X, ולכן ייקח לנו
t = \frac{X}{v}
זמן להגיע הביתה. כמה מים נקבל בסך הכל?

V = \left[ Av + au \right] t

נציב את המשוואה הקודמת לתוך זו וקיבלנו

V = \left[ Av + au \right] \frac{X}{v} = AX + aX \frac{u}{v}

יפה.

המחובר הראשון הוא הנפח שנקבל בכל מקרה – משום שאלה המים שיש בינינו לבין הבית. המחובר השני הוא המים שנקבל על הראש בדרך. ברור שככל שהמהירות v גדולה יותר, אנו מקטינים את התרומה של המחובר השני (תרומתו של הראשון לא ניתנת להשפעה), ולכן עדיף ללכת מה יותר מהר.

אז פעם הבאה שתוהים על העניין – יש לינק.

לילה טוב.

החוק השלישי

 

אם גוף א' מפעיל כח על גוף ב', אז גוף ב' מפעיל כח שווה, אך מנוגד בכיוונו – בחזרה על גוף א'.

כך לומדים בתיכון, וגם בסמסטר א', את החוק השלישי של ניוטון. הוא נקרא גם חוק ה"פעולה תגובה", אף כי, מהניסוח שלעיל קשה להבדיל, מי היתה הפעולה ומי התגובה. ביצה ותרנגולת, אם תרצו.

החוק השלישי של ניוטון הוא אוניברסלי, והמשמעות העמוקה שלו אינה אלא זו: אם א' משפיע על ב', אז גם ב' משפיע על א' – בהכרח.

כיצד, אם כן, פותרים את בעית הביצה והתרנגולת? בפיזיקה, ניוטון סיפק גם את התשובה לשאלה הזו – מכשיר מתמטי גאוני שנקרא "משוואה דיפרנציאלית", שבו אפשר להביע את ההשפעה ההדדית של א' על ב' ושל ב' על א' בו-זמנית – ובכל זאת לפתור.

ועכשיו, נדמה לי שמחוץ לעולם הפיזיקה, לא הבינו את ההשלכות של החוק הכביר הזה. למה הכוונה? הבה נקבל את החוק השלישי של ניוטון כעקרון כללי, ונראה מה יקרה.

האם, שואלים מי ששואלים, האדם האינדיבידואל קודם לחברה, כלומר הוא מייצר אותה, או שמא ההיפך הוא הנכון, והוא מעוצב על ידה?

האם הדרך להשפיע על הנפש היא דרך הגוף, על ידי לקיחת סמים למשל, או שאולי ההיפך – על ידי עבודה נפשית אפשר לרפא מחלות, או לפחות לעזור לסימפטומים?

אני חושב על הבעיות שלי בגלל שיש לי בעיות, או שמא יש לי בעיות בגלל שאני חושב?

ועכשיו, בעזרת ניוטון ברור שהתשובה לכל השאלות האלה היא: גם וגם – וזו לא התחכמות – זו אינטראקציה – זה משפיע על ההוא, וההוא משפיע על זה, וחוזר חלילה, וזה מסובך, ובסוף יוצא מה שיוצא – ולכן אין טעם להחזיק בתמונת עולם שבה באופן מוחלט דבר אחד גורם לאחר ולא מושפע ממנו.

לא שאין נסיבות כאלה באופן מעשי, אבל חשוב להבין שהן תמיד קירוב, מאיזהשהו סוג.

מעבר לכך, אם תוסיפו עכשיו את ההנחה – שעלי מקובלת – שאין דבר בעולם מעבר לחומר ואנרגיה, אז החוק השלישי של ניוטון נעשה לא רק מסגרת מחשבתית מועילה – הוא ממש מסביר דברים.

כי עכשיו, אם נקבל את זה שהגוף משפיע על הנפש – אז מהחוק השלישי של ניוטון נובע שהנפש משפיעה על הגוף – במקום שתהא זו תעלומה, זה הופך להיות הכרחי.

באופן דומה, מה שנתפס על ידי מרצים ותלמידים לפסיכולוגיה כאיזה נס גדול, ש"ריפוי בדיבור", כפי שקוראים לטיפול פסיכולוגי, משנה תבניות פעילות במוח (שנצפות ב-MRI נניח) – הופך להיות טריביאלי לגמרי.

כי האינפורמציה עוברת באוויר, מכה על עור התוף, ששולח אותות עצביים לתוך המוח, שגורמים למפולת של אותות עצביים נוספים, ובצורה זו – תבניות במוח משתנות.

והנה הצד השני של החוק – התבניות שהשתנו, עכשיו מפיקות תנועות מוטוריות שיוצרות דיבור, שהוא שונה מהדיבור הקודם – והפסיכולוג יכול לשמוע את השינוי בקולו של המטופל.

התעלומה המעניינת כאן היא לא עצם ההשפעה – שזה מובן מיד מהחוק השלישי של ניוטון, אלא הקורלציה בין האיפנון של גלי הקול באוויר, לבין תאי-העצב שיורים במוח.

אם א' משפיע על ב', אז גם ב' משפיע על א', כה אמר ניוטון. נשמע ברור מאליו? – זה לא.

 

newton

אפרים קישון – מה ההבדל?

דודי אגון הוא יהודי טוב. אבל אין פירושו שמן הסתם גם ציוני הוא. כשעליתי לארץ לפני חמש שנים, הוא בדיוק נסע לארה"ב שבניו-יורק. לא משום טינה לישראל, אלא משום מה הוא חשב, שסוחר זריז כמוהו אינו צריך אלא לרדת מן האניה, והדולרים יתחילו מעצמם להתגלגל לכיסיו. זה, אגב, קרה בדיוק כך. מה נשאר לנו לעשות? כתבנו לו בזעם, שכאן לא כל כך קל, אבל אין אנו מרגישים מחסור בשום דבר. מה נשאר לו? הפסיק לשלוח חבילות.

הניגודים החריפו כשביקרנו בשנה שעברה בידידתנו הגדולה. דודי אגון אירח אותנו בביתו היפה, והשפיע עלינו רוב אהבה. באמת, רק שאלת המזרח התיכון הפרידה בינינו. כלומר, דודי לא נסוג כחוט השערה מעמדתו הנייטראלית כלפי ישראל:
– אני תורם לך כל שנה – אמר – אבל אינני יודע מה יש לך שם, שאין לי פה?
– אני מרגיש שם מצוין – אמרתי.
– גם אני – אמר אגון – אם כן מה ההבדל?
– אני חי בין שני מיליונים יהודים.
– גם אני
– אצלנו נשיא המדינה הוא יהודי.
– טוב, כשארצה להיות נשיא, אבוא לישראל…

בערך בשלב זה של הוויכוח נהגנו להתפזר רוויי בוז-גומלין. אולם זה לא קילקל את היחס הטוב בינינו. יתר על כן, כשהוזמנתי על ידי משרד החוץ של דודי אגון לחזות במצעד הצבאי ביום הצהרת העצמאות של ארה"ב, נתלווה אלי דודי נרגש מן הכבוד שנפל בחלקו בזכותי.

איני מתכוון לפגוע ברגשות פטריוטיים, אך גם האמריקנים יודעים לערוך מצעדים. זמן מה ספרתי את התזמורות הצבאיות, אבל כשהגעתי למספר חמישים, התיאשתי…
דודי מחה כף במאור פנים:
– נו – שאל – איך אנחנו?
– לא רע – מילמלנו – לא רע.
מקץ שש שעות, כתום המצעד, הרעישו מעל ראשינו כארבע מאות מטוסי סילון מכל הסוגים. דודי הביט למעלה בהתפעלות:
– אתה רואה? – צהל – אין כח כזה בעולם כולו!
רציתי לענות לו משהו קולע, אבל לא ידעתי מה.

* * *

אולם השנה קרה הנס: דודי אגון בא לארץ. לא בגלל סיבות מיוחדות, חס ושלום, אלא הוא ערך, במקרה, סיור באירופה, וחשב – באמת, למה לא – לקפוץ גם אל הקרובים שלו. הפעם היה הוא אורח הממשלה, והודות לו נהניתי מכבוד תיירים ביום המצעד.

הסדר היה מופתי, כלומר הלכנו ברגל כעשרים קילומטרים, השמש להטה בעוז, המקומות על הטריבונה לא היו נוחים כלל ועיקר, ונוסף לכך גם מחירם מפולפל. דודי התאפק ולא אמר מילה. ישבנו שעה וחצי באווירה דחוסה. כשמסרו את הדגלים, דודי אגון מחא כף. אחר כך הופיעו מעל ראשינו שמונה "מיסטרים". דודי אגון הביט למעלה, ועיניו התחילו לזלוג דמעות. אצל ארבעת ההליקופטרים כבר בכה כמו ילד.
– דוד – אמרתי לו – זה  ה ה ב ד ל.
iflag

מוחמד אבו חדיר

אני לא ממש רוצה לכתוב את הפוסט הזה. גם מספר הקוראים שלי, שאינו גדול, לא ממש מחייב אותי לכך. אבל אין ברירה.

כשהתגלה דבר הירצחו של מוחמד אבו חדיר, היו כאלה שקיוו שלא מדובר ברצח של נקמה. לי אישית, היה ברור שכן. סמיכות המאורעות, והאכזריות של הרצח הסגירו זאת. התקשורת היהודית העדיפה לדחות את הקץ, אבל, תודה לאל, עדיין יש מספיק יושרה במדינה הזאת כדי להודות על האמת: חבורת נערים יהודים החליטה להביע את נאמנותה לעם על ידי חטיפה ורצח, אכזרי ביותר, של נער שכל חטאו היה להשתייך לגזע הלא נכון, בזמן הלא נכון.

יהיו מי שיתרעמו, כפי שמקובל במקרים כאלה, שלא טרחתי לרשום כלום לטובת אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, זכרונם לברכה. כמובן, הרצח שלהם לא פחות מתועב מהרצח של מוחמד הצעיר. מדוע אם כן, מוקדשת דווקא לו הרשימה הזו?

התשובה ברורה: את מוחמד רצחו יהודים. אני יהודי, ולכן, כשרצחו אותו, הבאישו את ריחם של כל היהודים, כולל אותי. זה לא צודק, אבל ככה זה בחיים. את אייל, גיל-עד ונפתלי רצחו פלסטינים, והכתם הזה, אחד מני רבים, ידבק בהם לנצח. אני לא פלסטיני.

רוצחיו של מוחמד הם יהודים, הם משלנו. מה ישראל יכולה לעשות? לגנות, לעצור, להאשים, להרשיע ולהעניש בעונש המירבי שבספר החוקים. בנחישות ובלי חנפנות. מי ייתן והמדינה תעמוד במבחן הזה.

אבל אלה דברים שלאזרח הקטן יש פחות השפעה ישירה עליהם. לעומת זאת, יש עוד דבר שאנו יכולים לעשות, אבל אסור לנו: לשתוק. העיקר לא לשתוק. אולי יש מיליון עוולות שאנחנו, כחברה, עושים ושותקים. אני מקווה שרצח על-ידי שריפה של ילד חף מפשע, לפחות זה, מעבר לגבול של השתיקה.

מובן מאליו, שנערים-רוצחים כאלה לא נופלים מהשמיים. אנחנו גידלנו אותם. חינכנו אותם. טיפחנו אותם. טפחנו להם על השכם וצחקנו איתם. חיזקנו את ידיהם. זרענו ועכשיו אנחנו קוצרים.

אנו ששרפו את אבותינו:
חטאנו.
פשענו.
בגדנו.
שרפנו.
אין על זה כפרה, זה יזכר לדראון עולם.

סוף פוסט.

הפיזיקה היא גבירה קשוחה או – אם כבר רשמת 100 עמודים – לא תפרסם?

הפיזיקה היא גבירה קשוחה. עד כדי כך קשוחה, שנטשתי אותה. אבל, בניגוד לגבירות אחרות שנטשתי – אליה אני ממשיך לחזור מפעם לפעם, אולי רק בגלל שהיא יפה כל כך.

הסיבה לדימוי הגבירה הזה היא, שלא משנה כמה אני קורא, תמיד נשארים דברים שאני לא מבין. אז אני חוזר אליהם. ושוב. ועוד פעם. לפעמים קורה שאני קולט סוף סוף, לפעמים לא כל כך.

מי שלומד פיזיקה ברצינות נתקל בהרבה "חורים". דברים שלא ברורים מספיק, או לא הוסברו טוב, או נדמה שהם לא עקביים, או שהם באמת לא עקביים ועוד כהנה וכהנה. הביקורים שלי אצל אותה גבירה, אם כך, היו נסיונות להבין טוב יותר את כל אותן נקודות שלא הבנתי בהתחלה, ושלא היה לי פנאי אז להידרש לעניין.

לאורך השנים נהגתי לתעד את הביקורים האלה שלי לארץ התיאוריה, אבל בניגוד למנהג הרווח היום, לא מדובר בתיעוד של "סלפי" שמיד מעלים לפרופיל בפייסבוק – אלא בנסיון לרשום לעצמי את הדברים בצורה כזו, שפעם הבאה שאזכר בשאלה מסויימת, אוכל לחזור ולקרוא את מה שכבר חשבתי עליה פעם, ואולי תנוח דעתי. וחוץ מזה, אותיות של LaTeX זה כל כך יפה…

היה לי חלום לפרסם מין ספר כזה, שאולי יעזור לתלמידים אחרים שבדרך המקרה מתקשים באותן נקודות. אבל לפרסם ספר זה בלגן והמון עבודה, ואני כבר לא אגיע לזה אף פעם.

אבל רצה הגורל, ונזכרתי פתאום בקובץ הזה. אז הנה הוא – ואם יש תלמידי פיזיקה בקרב אותם שלושה אנשים שקוראים את הבלוג הזה – הם מוזמנים להסתכל.

לא עשיתי הגהה, אפילו לא spell-check. לא ווידאתי שמה שרשום נכון, למרות שיש להניח שהרוב די בסדר. חלק מהדברים היום הייתי כותב אחרת. בלה בלה בלה.

אז זה נמצא כאן, וגם בצד שמאל, תחת "אוסף פיזיקה". מי שרוצה, שיתכבד.

hbar

לסביות – הומואים – טרנסג'נדרים – ביסקסואלים

למרות הכותרת, האמת היא שאני אפילו לא יודע בדיוק מה זה טרנסג'נדר. מדי פעם אני בודק בוויקיפדיה, ואחר כך שוכח שוב.

בכל מקרה, לא בזיכרון שלי, ובהתנגדות המוזרה שלו למונח "טרנסג'נדר" אנו עוסקים – אלא במשהו אחר – בשנאה. מבחינתי השנאה, כשהיא לעצמה, היא רגש עם מקום של כבוד, יחד עם כל שאר החברים שלו – פחד, אהבה, שמחה, עצב.

פשוט, בשנה האחרונה חל איזה שינוי בהוויתי. רב הזמן אני מתעלם מגילויים של חולשות האופי האופייניות לאנשים – גזענות, שנאת זרים, סתם טיפשות. אני לא לוקח את זה קשה – בעיקר כי אני לא סובל מזה באופן אישי. אני יכול לשמוע או לקרוא בעיתון על גילוי גזענות זה או אחר – וזה לא באמת מזיז לי, בין אם אני בעצמי חוטא באותה גזענות ובין עם לא.

אבל יש דבר אחד שמטריף אותי – וזה דבר חדש, בעבר לא שמתי ליבי לכך – וזו שנאת ההומואים. אני יודע שהייתי צריך לכתוב "שנאת להטב"ים" או "הומופוביה" – אבל אין לזה אותו אפקט, כי המילים האלה יצאו לכולם מהתחת, וחוץ מזה, זה גם לא נכון באותה מידה. שנאת הומואים – ביטוי חזק דווקא משום שהוא מתכתב עם הדעות הקדומות, על זה מדובר כאן – שנאת הומואים.

ובכן, זה מה שאני מרגיש: שנאת ההומואים היא השנאה המכוערת ביותר.

מדוע? כי לפחות בחוויה שלי, אין עוד דוגמא לשנאה שהיא כל כך חזקה, וכל כך על כלום. התוודעתי לכך בעיקר בעקבות התחביב שלי להאזין לתחנות רדיו אוונגליסטיות אמריקניות. האוונגליסטים, בדומה לציבורים דתיים אצלנו, שונאים הומואים. לו רק יכלו, הם היו פשוט מעלימים אותם, מוחקים את קיומם. הם בטוחים שלהיות הומו זה פגם מוסרי חמור מאין כמוהו, שפוסל את האדם מלכהן בכל תפקיד או משרה שיש בה מגע עם בני אדם אחרים – כי זה "נותן לזה לגיטימציה".

ולמה כל השנאה האיומה הזאת? סתם, פשוט סתם. אני יודע, כמובן, שהדת שלהם אומרת שזה חטא, אבל יש המון חטאים – ולאף אחד מהם לא מתייחסים כמו לזה. ולכן, לא מדובר באיזה חוק דתי – זה משהו הרבה יותר עמוק – ואני מודה שאני פשוט לא מבין אותו.

הבה נשווה את שנאת ההומואים לשנאות אחרות. מה לגבי אנטישמיות למשל? האנטישמיות היא שנאה איומה ומכוערת מאוד – אבל לפחות לגבי דידי, לא מכוערת כמו שנאת ההומואים. כי לפחות הגויים יכולים להגיד להגנתם, שהיהודים שונאים אותם באותה מידה, ושבספרים שאפשר לקנות היום בישראל, מתוארים הגויים כתת-אדם, נחותים שתי דרגות מהיהודי המאמין, ודרגה אחת מהיהודי שאינו מאמין – ואת זה קראתי במו עיני, חבל שאיני זוכר את שם הספר. והשנאה הזו, האנטי-גויית, לא נולדה בעקבות הרדיפות – היא חלק מהמורשת שלנו, חד וחלק.

שמא נשווה זאת ליחסי יהודים-ערבים? אפילו דוגמא קלה יחסית, למשל שוועדת הקבלה של איזה ישוב תמיד מחליטה שלא לקבל איזה זוג צעיר חדש, במקרה שהזוג הצעיר ערבי? זה מקרה ברור של גזענות – אבל בניגוד לשנאת ההומואים – היהודים והערבים, במשך כמאה שנים כבר, הן שתי קבוצות שהורגות זו בזו על בסיס קבוע – וזו עובדה שלא תלויה במיקומכם על הקשת הפוליטית. תגידו מה שתגידו, במקרה הזה, ובניגוד לשנאת ההומואים – כאן השנאה והפחד לא משוללים כל אחיזה במציאות. אי אפשר להגיד כאן "סתם" באותה מידה של רצינות – זה לא סתם.

מה לגבי זה שעורך הדין פדידה לא מוצא עבודה, אבל אם הוא רק כותב ששם משפחתו "שיינברגר" בקורות החיים, פתאום הוא מוצף הצעות? זה כבר קרוב יותר לשנאת ההומואים, אבל זה עדיין לא זה – לא מבחינת העוצמה של השנאה, ולא מבחינת המנעד הריגשי שלה. יש הבדל בין שנאה שפירושה שאי אפשר לסבול את הקיום של קבוצת אנשים מסויימת, לבין דעה קדומה שאומרת שהם כולם טמבלים, אבל עושים אוכל נהדר.

הנה עוד אחת שלא חשבתם עליה – שנאת חילונים. רוב החילונים לא מודעים לזה, אבל הם, כלומר אנחנו, סובלים מדה-הומניזציה חריפה ביותר בקרב חוגים דתיים. אנחנו בהמות, פושעים וזונות, ועוד כל מיני כינויים נחמדים כאלה. זה גם לא נורא כמו שנאת ההומואים לדעתי – מהסיבה שהחברה החרדית באמת מאויימת מאוד מהחברה שלנו. אני לא מצדיק אותם, אבל יש בדעות הקדומות שלהם מן ההגנה העצמית בפני תרבות מודרנית, שהיא אגרסיבית מאוד ביכולתה לפלוש לתרבויות אחרות.

מה שאני מנסה לומר הוא, שבעוד ששום דבר, *שום דבר*, לא מצדיק את הלינץ' של אדם אקראי בידי קבוצה של אזרחים נאמנים – לרוב השנאות שתשומת ליבי נדרשה אליהן, יש איזו אחיזה במציאות, ולו רק בגלל שהקבוצה השנייה שונאת באותה מידה, או שיש איזה רקע היסטורי ביש-מזל, או איזו בעיה אמיתית שצריך לפתור – שנמצאת בקורלציה עם התכונה שאליה נטפלים.

שנאת ההומואים, אם כך, היא מין שיא השיאים, סתם הסתמיים, שנאה מזוקקת – שנאה טהורה – מוזר ככל שישמע המושג הזה. האמת, אני מתפלא על עצמי שאני כל כך מוטרד ממנה. לכאורה, מה צריך להיות אכפת לי ששונאים אותם?

אני חושב שאכפת לי משום שאני באמת, *באמת* לא מבין על מה ולמה. אני שומע את הרדיו שלי, ועולה הנושא הזה, בדרך כלל בהקשר של נישואים חד-מיניים או מה, ופתאום אנשים שנשמעו עד לפני רגע רציונליים פחות או יותר – הופכים למפלצות. הם מתגייסים בכל כוחם ובכל מאודם כדי לעצור את הנגע הנורא הזה – שאנשים אחרים, שהם לא *מכירים* בכלל, עושים משהו קצת אחר עם אברי המין שלהם.

זה פשוט מדהים אותי, בעיקר ברמת ה"למי אכפת". זאת אומרת, באמת למי אכפת מה אתה עושה עם הבולבול שלך? כל עוד זה לא במגרש המשחקים השכונתי, וואלה לא מעניין אותי, באמת קשה לי להסתיר את הפיהוקים. אבל לשונאי ההומואים ממש אכפת, הם אובססיביים לגמרי בנושא, ואני לא מבין, פשוט לא מבין.

אני מאמין שכאשר עושים share לאיזה משהו שקשור לאיזו אידאולוגיה בפייסבוק, זו אינה אלא אוננות קבוצתית של קבוצת המשוכנעים בדבר. לכן אני גם מתקשה להבין למה אנשים טורחים – ואני באמת לא משתף סטטוסי אידאולוגיה בדרך כלל.

חוץ מבנושא הזה. בנושא הזה – פשוט תוקפים אותי רגשות עזים – ואני כן משתף, למרות שמביך אותי לצאת מקליפת הציניות שלי, ולמרות שאני כנראה משעמם את מי שיראה את השיתוף שלי, ולמרות שאני חושב שזה לא משנה כלום. אני משתף. באותו רגע, זה מספיק חשוב לי כדי לצאת מהאדישות, גם אם זה לעשר שניות.

אני לא הומו, ולא לסבית, ולא טרנסג'נדר, ולא בי-סקסואל. אין לי יחס מיוחד אליהם, לא לשבט ולא לחסד – אלא רק דבר אחד – שאין סתם שהוא סתמי יותר, משנאתם על ידי שונאיהם הרבים.
אין סתם שהוא סתמי יותר, ולכן אין שנאה מקוממת יותר.

לפחות מבחינתי.

זכרונותי מבית הספר לפסיכולוגיה

ובכן, בשנת הלימודים התשע"ג עשיתי את השנה הראשונה בתואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. למה? כי אני טיפוס, זה למה. העיקר שעשיתי. כפי שניתן לנחש, לא המשכתי לשנה השנייה. לא משום שלא יכולתי או שלא היו לי את הציונים, פשוט העדפתי להחליף כיוון אחרי שהבנתי שפסיכולוג אני כבר לא אהיה.

מדוע שלא אהיה פסיכולוג? האמת שאני כנראה מסוגל להיות פסיכולוג גרוע. אבל בשביל להיות פסיכולוג טוב צריך *ממש להקשיב*, בתשומת לב גדולה ביותר ובכל מיני רבדים – וזו עבודה קשה מדי בשביל אדם כמוני. אבל בכל זאת ביליתי שם שנה, אז הנה הרשמים שלי, לטובת כלל הציבור שלא קורא את הבלוג הזה אף פעם.

איך לומדים?

לא ממש לומדים. זאת אומרת, יש טעם לפגם באיך שהלימודים מתנהלים. האמת, אין לי הצעה מעשית איך ליעל את זה, אבל אני פה לא בשביל להציע הצעות, אלא בשביל להתלונן. אז ככה: המבחנים הם רובם ככולם אמריקניים, והם בודקים את יכולתו של התלמיד לזכור בעל-פה כמויות גדולות של טקסט.

מי שזוכר טוב – וזו מיומנות שניתן לפתח – יקבל ציון טוב. זהו. זה לא אומר שהוא הבין מה שהוא קרא, בעצם הבינה מה שהיא קראה – רוב התלמידים הן תלמידות. אז זה לא אומר שהיא הבינה היטב מה שהיא קראה, או שהיא בכלל קראה – ולא למדה ברגע האחרון מסיכום של תלמידה אחרת – חרוצה יותר (כפי שעשיתי אני, ובהצלחה רבה).

אז ייתכן שהיא לא קראה דבר. שלא לדבר על העמיקה בטקסטים. אם העברתי שנה שלמה בבית הספר לפסיכולוגיה, וקראתי רק עשרה עמודים בקושי של פרויד, ולא נבחנתי על אף אחד מהם כי במקרה לא היתה על זה שאלה – אז חבל על הזמן, שלא לדבר על הכסף. אני נותן את פרויד משום שאם מוצאים לנכון ללמד אותו היום, אז שילמדו לפחות משהו אחד שלו יסודי. אותו הדבר אמור בשאר ההוגים החשובים בפסיכולוגיה במאה העשרים. הכל חפיף – אין שום עומק, והבחינות לא טובות מספיק כדי לאכוף אפילו קריאה מינימלית של הטקסטים.

זו הסיבה, ככל הנראה, שלתואר הראשון בפסיכולוגיה קרה מה שקרה לתעודת הבגרות – לא לוקחים אותו ברצינות יותר, ולכן יש מה שנקרא "מבחן מתאם" – שהציון בו שקול לכל התואר הראשון גם יחד. עצוב ומעורר רחמים.

בית הספר למדעי הפסיכולוגיה

בשנים האחרונות שמו של המוסד שונה ל"בית הספר למדעי הפסיכולוגיה", כלומר הוסיפו את המילה "מדעים" לשמו. זה כדי להדגיש את הצד המדעי של העניין. בכלל יש להם אובססיה עם מדעיות. זה נורא חשוב להיות מדעיים, כי זה הרבה יותר… מדעי ככה, ואנחנו נורא רוצים להדגיש את המדעיות… של כל המדע הזה.

שינוי השם משקף את רגשי הנחיתות העזים של מדעי החברה בכלל כלפי מדעי הטבע, שהם במובן מסויים מוצדקים לגמרי, ובמובן שני – לא רלוונטיים.

הנחיתות של מדעי החברה, ופסיכולוגיה בפרט, כאשר משווים אותם למדעי הטבע מתחלקת לשניים: ראשית, אם משווים את האתגר האינטלקטואלי בלימודי הפסיכולוגיה לזה שיש בפיזיקה או מתמטיקה, אין לי איך להגיד את זה בעדינות – לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה הם פשוט בדיחה.

רק לשם השוואה, כשלמדתי פיזיקה – ואני די מוכשר בפיזיקה – והיה מגיע מבחן בסוף הסמסטר, הייתי מסיים את המבחן אחרי שעתיים וחצי אם ממש היה לי קל, ואחרי ארבע שעות אם היה יותר קשה, ובשני המקרים הייתי יוצא על ארבע – תשוש לחלוטין. מבחן בפיזיקה זה מאמץ שכלי אדיר לכל מי שהוא פחות מגאון הדור. בפסיכולוגיה לעומת זאת – 40 דקות, ויוצאים החוצה כמו חדשים.

שנית, קשה מאוד להשוות את ההישגים. הכימיה, הפיזיקה, הרפואה, הביולוגיה, המתמטיקה וההנדסה שיגרו את האנושות לחלל, בנו את מערכת התעופה האזרחית, את הפצצות הגרעיניות, את המקררים, את רשת המחשבים העולמית, את התרופות הרגילות, את התרופות האנזימטיות, את החיסונים, את האולטראסאונד, שינו את התפיסה של המרחב והזמן והחומר – לא פחות – ועוד מיליון דברים.

לעומת זאת, ההבנה של נפש האדם כנראה לא גדולה בהרבה ממה שהיתה לפני מאה שנה. אם כבר, ההישגים הגדולים בתחום הנפש שייכים לרפואה – לפסיכיאטריה, שיש לה עוד הרבה לאן להתקדם אבל בכל זאת הגיעה לכמה הישגים גדולים עם תרופות למחלות נפש קשות כגון סכיזופרניה.

לו היו רוצים הפסיכולוגים האקדמאים לעשות מה שטוב להם – הם לא היו מנסים להיות מדעיים כל כך. הפיזיקאים לא חושבים שפסיכולוגיה זה מדע. הפרופסורים לפסיכולוגיה דווקא כן חושבים שפיזיקה זה מדע – הם גם אוהבים לתת דוגמאות מהפיזיקה. מזל שאף אחד בקהל שלהם לא יודע כמה הדוגמאות שלהם מביכות. זה קצת כמו להיכנס לדוג'ו וביום הראשון שלך להזמין לקרב מישהו שהוא חגורה שחורה.

זה חבל, אגב, משום שההסתכלות הנכונה על המצב היא דווקא לטובת הפסיכולוגים. הסיבה שאין להם את הוודאות ששיטה מדעית יכולה להעניק היא, שפסיכולוגיה זה פי מיליון יותר מסובך מפיזיקה או מתמטיקה. זו בעיה שקשה מאוד אפילו לנסח, שלא לדבר על לפתור. העובדה היא שאנו בני-אדם ולא מחשבים, ובכל זאת יש לנו הבנה פחות או יותר מלאה של מחשבים (לא מלאה – תתפלאו), אבל הבנה לקוייה ביותר של בני אדם. הם צריכים להפסיק לרדוף אחרי הגושפנקא של "מדעיות" ופשוט לעשות כמיטב יכולתם – על זה יגיע להם כבוד.

בכל זאת כדאי לציין שיש ניסויים בפסיכולוגיה ודי מעניינים. אבל בגלל המורכבות הבלתי-נתפסת של הנפש, התובנות שניתן להוציא מהם מוגבלות. למשל, עובדה מעניינת שלמדתי עליה היא שתינוקות מסוגלים לזהות פרטים שונים של בעלי חיים – כלומר למבוגר כל האנטילופות נראות אותו דבר, אבל תינוקות מבדילים בין אנטילופה לאנטילופה. זו עובדה מדעית. היא קטנה, ולא ברור לגמרי מה זה חשוב או מה ההשלכות לגבי מחלות נפש או אפילו סתם מצב רוח רע, אבל מה לעשות – זה מה שיודעים לעשות כרגע.

סטטיסטיקה

כחלק מהמאמץ להיות מדעיים נורא, יש לימודי סטטיסטיקה לא זניחים במהלך התואר. אני עשיתי את מבחן הפטור (ועברתי אותו) – ואני חייב להודות שהתרשמתי מהקושי – הוא היה גדול יותר ממה שחשבתי שיהיה. אני לא יודע כמה תלמידת הפסיכולוגיה הממוצעת באמת לומדת מזה – כי נורא קשה לי להיכנס לראש של מישהי שלא למדה סטטיסטיקה בעבר, ולא יודעת להוכיח את משפט הגבול המרכזי. יכול להיות. יכול להיות שלא. מה שבטוח – חבל. אני פשוט לא חושב שזה חשוב כל כך – רוב הסטודנטיות לא רוצות להיות חוקרות – הן רוצות לטפל.

בשר תותחים

חלק מהלימודים בבית הספר לפסיכולוגיה הוא השתתפות בניסויים שנערכים על ידי החוקרים בבית הספר – זאת אומרת על ידי הדוקטורנטים – עבדיהם הנרצעים של הפרופסורים. באופן מעשי פירושו של דבר שהתלמידה האומללה צריכה לכתת רגליה ולהשתתף בכל מיני ניסויים לא נעימים, שכואבים בעיניים או בחלקים אחרים של הגוף (שכיבה בתוך מכשיר MRI במשך שעות זה לא כזה בילוי גדול), אחרת לא תסיים את חוק לימודיה.

אילו היו קוראים תיגר על הדבר הזה, הפרופסורים היו אומרים, שההתנסות חיונית כחוויה לימודית. זה שקר כמובן. האמת היא שאוכלוסיית הסטודנטיות הצעירות והלחוצות היא קבוצת אנשים שאפשר להכריח אותם להשתתף בניסויים מבלי לתת להם שום פיצוי.

בסטטיסטיקה קוראים לזה "דגימת נוחות" – זה המדגם שהיה הכי נוח לחוקר לקחת. מכל סוגי הדגימות הססטיסטיות – זו הבזויה ביותר והנחותה ביותר מבחינה מדעית, וכך, חוקרי בית הספר לפסיכולוגיה מבזים את עצמם ואת הדוגמא שהם נותנים לתלמידיהם.

יאמר להגנתם רק שאת הטריק המלוכלך הזה לא המציאו בתל-אביב – כולם עושים את זה. זה לא מפחית מהביזיון המוחלט כמובן, אלא רק מהביזיון היחסי.

אז מה כן?

החוויה הכי חיובית שלי היתה מהקורס "מבוא לפסיכולוגיה" שהוא מאוד מעניין, וסוקר סקירה רוחבית של הרבה תחומים. הרבה דברים ידעתי קודם במידת מה, אבל התחדדו לי במהלך הקורס, למשל הצורך הכפייתי של בני-אדם במשמעות – שגורם להם לפרש ולפרש, ולהמציא דברים שלא היו ולא נבראו – לראות "צורות בעננים".

או את העובדה שהזיכרון האנושי כל כך לא מדוייק, מזדהם בקלות וניתן למניפולציות, שממש קשה לסבול את זה שמישהו מורשע באיזהשהו פשע בגלל עדות, אפילו עדות ראייה, של אדם אחר.

את תורות הנפש השונות שיצא לי להכיר קשה לי לשפוט בצורה רצינית – כי לא למדתי אותן בצורה רצינית, כפי שכבר תיארתי לעיל. ממה שבכל זאת הבנתי, נראה שהן מתחלקות לשני סוגים – אלה שהן מופרכות בעליל, ואלה שהן ניסוח קוהרנטי של דברים שלא צריך להיות נורא חכם בשביל לדעת. פה ושם יש הברקות, בהחלט יש, אבל אני תוהה עד כמה זה מקלקל את ההבנה האינטואיטיבית שממילא יש לבני-אדם אחד את השני.

אני בכל מקרה נוטה לחשוב, שחכמת הפסיכולוגיה לא נמצאת באוניברסיטה. היא נמצאת, אם בכלל, אצל פסיכולוגים מטפלים – אבל רק אצל החכמים מביניהם – אלה שיודעים שהם לא יודעים כלום. אני מקווה שהשלבים המאוחרים של הליך ההכשרה של פסיכולוג – כאשר הוא מהווה מעין שוליה ויש לו מדריכים – מפצים על הלימודים העיוניים מהשלב המוקדם יותר בהכשרתו. לדעתי אולי היה טוב יותר, אם כל לימודי הפסיכולוגיה היו מהסוג של אדון/שוליה – אבל אני פשוט מאוהב במודל הימי-ביניימי הזה, אז אולי אני סתם מקשקש.

בכל מקרה, לא הכל שחור. קראתי איזו כותרת שאומרת שהולכים לפרוץ את כל המגבלות החוקיות שנוגעות להכשרה הרשמית של פסיכולוגים. מצד אחד, התחום הטיפולי יהיה פרוץ לגמרי. מצד שני, עם כל הקואוצ'ינג – גם ככה הוא פרוץ. אולי זה ייתן מוטיבציה לבתי הספר לפסיכולוגיה קצת להעלות את האיכות של הלימודים שמתרחשים בהם – א מ ן.

tau

אני שונא הסברים אבולוציוניים

אני שונא הסברים אבולוציוניים. פשוט שונא אותם. לא בגלל שאני מתנגד עקרונית לתורת האבולוציה או חושב שהיא לא נכונה, אלא בגלל הקלות האיומה שבה אנשים נתפסים אליהם.

הדוגמא אולי הכי מטומטמת היא לחשוב שגברים בוגדים בנשותיהם, משום שאבולוציונית זה משתלם להכניס להריון מספר גדול של נשים, וכך לזכות במספר גדול של צאצאים. מאחר שגבר לא צריך להיות בהריון, הוא לא "מושבת" תשעה חודשים, והוא יכול לייצר המון צאצאים במקביל. בשביל האישה, לעומת זאת, אין יתרון דומה, ולכן נשים פחות בוגדניות.

בולשיט!

למה בולשיט? ראשית, משום שאנחנו יודעים שנשים הן יצורים בוגדניים בפני עצמן, לא בטוח שפחות מגברים. שנית, משום שאבולוציונית, להוליד תינוקות זה לא מספיק – צריך שהתינוקות יגדלו ויגיע לבגרות מינית בעצמם – אחרת לא עשינו שום דבר. אשר על כן, אם גבר רוצה להבטיח שהגנים שלו יעברו הלאה, הוא צריך לא רק אישה שבעזרתה יוכל לעשות תינוק, אלא גם לגדל את התינוק הזה, עד שיהיה זה לאדם בוגר. לפיכך לבגידה יש יתרונות, אבל גם חסרונות – הילד גדל אצל מישהו אחר, ואי אפשר להיות בטוחים שלא יתפסו אותך, ויוציאו את הילד להורג, למשל.

מצד שני, מדוע משתלם לנשים לבגוד? אפשר להמציא כמה רעיונות – למשל, למה לאישה לשים את כל הביצים הגנטיות שלה בסל אחד? עדיף לגוון קצת – מה שנקרא פיזור סיכונים. בעוד שלבן הזוג הקבוע אולי יש איזו מחלה גנטית שתתפרץ משילוב לא מוצלח עם הגנום שלה, פחות סביר לחשוב שלחמשת המאהבים שלה יש את אותה בעיה. אז בעוד שהאישה לא יכולה להגדיל את הכמות של הצאצאים על ידי רעייה בשדות זרים, היא בהחלט יכולה להגדיל את האיכות הממוצעת שלהם, וזה שיפור משמעותי על גבי לעשות את כל הילדים עם אותו טמבל.

עכשיו, הפואנטה היא לא שהאבולוציה אומרת שזה טוב או לא טוב לבגוד בבן או בת הזוג – אלא שזה הכל בילבולי מוח חסרי שחר. ההסברים האבולוציונים שרוב האנשים פולטים מפיהם, על פי רוב, שווים לתחת. הם שווים לתחת מסיבה אחת פשוטה: אין לנו מושג מה קרה בעבר הרחוק, וקשה מאוד לשחזר את מהלכה של האבולוציה, ועוד יותר קשה להבדיל בין תכונות עם יתרון אבולוציוני, לתכונות שסתם לא מזיקות יותר מדי ולכן נשתמרו, ולמעשה "תפסו טרמפ" על גבי התכונות המועילות.

למשל, לאיזה סוג של דג יש פס בצבע סגול. מה כבר עוזר לו הפס הזה? לך תדע, אבל עובדה שהנקבות מאוד אוהבות את הפס הסגול, ולכן הוא חשוב. אבל למה הן כל כך נמשכות לפס סגול? יכול להיות שהסיבה פרוזאית לגמרי – לפני מאה אלף שנה היה חורף קשה, ודווקא נקבה אחת שבמקרה לגמרי אהבה מאוד פסים סגולים שרדה, ושאר אחיותיה נכחדו. היא הורישה את נטייתה זו לדורות הבאים, ועכשיו אוי לו לזכר שהפס שלו לא סגול מספיק.

ואולי יש קורלציה בין הרוחב של הפס הסגול לבין מהירות השחייה של הדג, כי לחלבונים שנותנים לפס הסגול את הצבע הסגול יש גם תפקיד בחילוף החומרים בגוף.

המסקנה מכל זה היא שכדי להציע הסבר אבולוציוני למשהו בטבע, צריך ראיות כבדות משקל, או במילים אחרות, צריך להיות מדען, שחקר לעומק נושא מסויים, והצליח להשתכנע וגם לשכנע אחרים ביתרון האבולוציוני של תכונה זו או אחרת. בביולוגיה יש כל כך הרבה אפשרויות היפותטיות, שאין שום דרך אחרת – צריך לבצע מחקר רציני. זו הסיבה שכל כך בקלות יכולתי למצוץ מהאצבע סיפורים על נשים בוגדניות ודגים עם פסים סגולים, שאיכשהו נשמעים משכנע, מבלי שהצגתי חצי ראיה אפילו לנכונותם.

עכשיו, מילא שכולם מקשקשים בתחת עם ההסברים האבולוציוניים העלובים שלהם. מה שהכי מרגיז הוא, שהאבולוציה הפכה להיות האויב הגדול של הדת, וכמעט אין דיון שלא מדרדר להחלפת דעות, אם אפשר לקרוא לזה דעות, בנושא.

הדתיים עצמם מפגינים את האטימות המוחית שלהם כאשר הם אומרים שהאבולוציה מגוחכת – משום שלא ייתכן שהיצורים החיים יתפתחו באופן מקרי. למה אטימות? משום שהאבולוציה אינה תורה של מקריות. המקריות באבולוציה משחקת תפקיד חשוב, אך משני.

הנה דוגמא שלא המצאתי, אלא גנבתי מאיפהשהו, סביר שמדוקינס. תארו לכם שיש זן של זבובים. יש שונות מקרית ביניהם – חלקם עפים גבוה יותר וחלקם עפים נמוך יותר. עד כאן המיקריות. עכשיו מגיעים בני האדם וסוללים כביש – ותוך זמן קצר כל הזבובים שעפים בגובה של השמשות של המכוניות מתים – כי הם נמעכים על השמשות.

וכך זה נמשך, עד שכבר הזבובים שעפים למעלה, מעל המכוניות, ואלה שעפים למטה, מתחת למכוניות, לא נפגשים אף פעם – והמוטציות המקריות מרחיקות אותם אלה מאלה, והנה יש לנו שני מינים של זבובים, כאשר קודם היה רק מין אחד, ובאופן פלאי הם נוטים להתעופף בדיוק באותם איזורים שאין בהם מכוניות מאיימות.

החלק המקרי בסיפור הזה הוא חשוב, אבל פחות דרמטי. מה שגרם לאבולוציה היו המכוניות, שבאופן ממש לא-מקרי, דרסו את מי שעמד, או התעופף, בדרכן, ולא דרסו אף אחד אחר. היה ניתן לצפות מראש אילו זבובים יכחדו, ולכן אין פה מקריות – ההיפך הוא הנכון – הטבע, באכזריותו האיומה, קבע לחלוטין את הכיוון של התפתחות זני הזבובים ההיפותטיים הללו. סביבת המחייה שלהם השתנתה, והם השתנו בהתאם – זה רק לקח קצת זמן, והרבה מוות.

אז למה אני כועס? כי החילונים המסכנים, כל כך לא מבינים בזה שום דבר, שהם נופלים למלכודת של או-או: או שהאבולוציה נכונה, או שהגרסא הדתית נכונה. הדיכוטומיה הזו היא קישקוש מוחלט כמובן.

מדוע קישקוש? כי מצידי שהאבולוציה לא תהיה נכונה. היא תיאוריה מדעית, וניתנת להפרכה בכל רגע על ידי ראיות חדשות ובלתי צפויות. מה שחילונים צריכים להבין הוא, שגם אם נגלה יום אחד משהו שישכנע אותנו שדארווין לא צדק, אנחנו פשוט נגיד – "וואלה, זה מוזר" – ונתחיל לחפש הסבר אחר.

אנחנו לא נעבור לגרסא הדתית – משום שהיא לא הסבר. כי הסבר זה מין דבר כזה, שאם מניחים כמה הנחות, אז מבינים למה מה שקורה קורה. ניקח דווקא דוגמא מהתנ"ך – מי שקורא את ספר בראשית נתקל בחלוקה של עולם הטבע למשפחות: העופות, הבהמות, הדגים וכולי.

התנ"ך מספר לנו שהחיות מתחלקות למשפחות, אבל הוא אינו מסביר מדוע זה כך. באותה מידה אלוהים היה יכול לברוא עולם שבו החיות זרות ומוזרות, ולא מתאגדות למשפחות. אלוהים, בגלל שיש לו אינסוף כח, לא יכול לשמש הסבר לכלום, בדיוק בגלל שהוא יכול "להסביר" הכל.

אלוהים הכל יכול היה יכול לברוא את העולם להיות ההיפך הגמור ממה שהוא, לכן אין שום אפשרות להיאחז בו כהסבר למדוע העולם הוא דווקא כך, חוץ מהעלאק-הסבר, שזה פשוט מה שהוא רצה לעשות, או במילים פשוטות – "ככה". וכמו שכל ילד יודע, "ככה" זו לא תשובה.

אם, לעומת זאת, נניח שכל המינים של בעלי החיים מתפתחים זה מתוך זה על ידי שילוב של תורשה גנטית והכחדות – ברור למה עולם החי מתחלק למשפחות – בגלל שהוא באמת משפחות – למעשה, כל כולו משפחה אחת ענקית. זה לא רק נראה כאילו חזיר ואדם הם דומים יותר  זה לזה מאשר אדם וג'וק. הם אשכרה קרובי משפחה – מה הפלא שהם דומים?

זה, גבירותי ורבותי, מה שנקרא להסביר. אני מניח משהו אחד, ובעזרתו מבין למה הדבר השני נכון. ואם אני יכול בעזרת הנחה או שתיים להבין אלף עובדות – זה הסבר ממש טוב.

דוגמא אחרת מעולם המדע: איש אינו יודע מדוע חוקי ניוטון נכונים, אבל אם נצא מנקודת ההנחה שהם נכונים, אפשר להבין למה גופים זזים באופן שהם זזים. שלושה חוקים של ניוטון מסבירים מיליונים על גבי מיליונים של תנועות מכניות בעולם כולו. עכשיו, זה הסבר.

לסיכום – האבולוציה מסבירה מספר גדול של עובדות – למשל את הדבר הכל-כך שגור הזה, שאף אחד לא תוהה עליו, שממלכת החיות מתחלקת למשפחות גדולות, ואלה למשפחות קטנות יותר וכן הלאה. עם זאת, ההסברים האבולוציוניים דורשים הרבה מאוד מחקר יסודי וראיות, משום שבדרך כלל, סתם מהתבוננות, קשה להבין למה נוצה אדומה, או גבשושיות ירוקות – עוזרות במשהו – ואולי הן לא עוזרות – אלא שהן פשוט לא מזיקות יותר מדי ו"תופסות טרמפ" על תכונות אחרות מועילות.

וחוץ מזה, ויותר חשוב, האבולוציה היא לא הסבר אלטרנטיבי להסבר הדתי, כי אין הסבר דתי. וגם אם האבולוציה תוקע כטעות בעתיד – אז מצויין, זה רק יקרב אותנו להסבר האמיתי. 

אני שונא הסברים אבולוציוניים.

evolutionhumans